יוסף אלרון, שופט בית המשפט העליון (בדימוס)Justice (Ret.) Yosef Elron, Israel Supreme Court

אוכלוסיות מוחלשות

מאפיין בולט בפסיקותיו הוא יכולתו לראות את האדם הנגלה אליו מעבר לשורות הכתובות. כך למשל, היטיב לזהות ולתת ביטוי בהחלטות ופסקי הדין שיצאו תחת ידיו לקשיים היחודיים אשר פקדו את בעלי הדין שנכנסו בשערי בית המשפט ושנמנו לא פעם עם קהילות קשות יום. למעשה, אין זו אלא אחת מני עדויות רבות לתפיסת תפקיד השופט כפי שעמדה לנגד עיניו — המשתמש בחוכמת החיים, ניסיון חייו והשכל הישר (ראו בעניין זה: יוסף אלרון ״סוגיות חברתיות במשפט הפרטי״ (האגודה הישראלית למשפט הפרטי הכנס השנתי ה-12, המכללה האקדמית אחוה 19.6.2022)).

במסגרת זו, דן בסוגיית זכאותו של בן המבקש להכיר בו כ״דייר ממשיך״ לצורך מגוריו בדיור ציבורי לו היה זכאי אחד מהוריו אשר הלך לעולמו. במקרים מורכבים מסוג זה, הדגיש את האופן שבו מן הראוי לבחון ולדון בהם:

ניסיון החיים למדני כי "דירת עמידר" אינה קורת גג בלבד. היא משמשת עבור מי שידם אינה משגת כתשתית לבניית עתידם. סביבה מצויים חבריו, שכניו ומכריו של אדם. טול מידיהם את הדירה – ובכך תשמוט את הקרקע תחת רגליהם, פשוטו כמשמעו. כך גם במקרה שלפנינו, שבו ההשלכות של פינוי המערער מדירתו עלולות להיות הרות אסון. איני יכול אפוא להשלים עם עקירת המערער מסביבתו המוכרת והתומכת על בסיס דוחות "ביקורי מעגל" דלים בפרטים, אשר כאמור ניתן לתהות על מידת דיוקם. … אכן, דיור ציבורי הוא משאב מוגבל ויקר ערך, אולם אסור כי הדבר יבוא על חשבונם של החלשים שבחלשים שבחברה הישראלית. לא על הכתפיים הצנומות של המערער ודומיו יש לפתור את מצוקתם של אחרים.
(עע"ם 2150/22 אסיס נ' משרד הבינוי והשיכון (27.3.2023))

בפרשייה נוספת ציין:

בענייננו, המערערים סובלים מבעיות בריאותיות חמורות, אינם מסוגלים לכלכל את עצמם ומתקיימים מקצבת ביטוח לאומי. הדירה היוותה עבורם בית ומחסה אשר הקנה להם בטחון אישי לנוכח נסיבותיהם הקשות במשך כמעט כל חייהם; עשרות שנים התגוררו בה, תחילה עם הוריהם, ולאחר מכן זה לצד זה. נטילת הדירה מהם בשלב זה של חייהם עשויה להופכם לחסרי בית. לא בכדי במעמד הדיון הארכנו בדברינו במטרה למצוא פתרון מעשי אשר לצד שורת הדין, יעשה חסד עמם.
(עע"ם 8956/23 פלוני נ' מדינת ישראל (28.7.2025))

גם בהליכים פליליים, זיהה את קשייהם של נאשמים מעוטי יכולת, בקובעו למשל כי קיים קושי משמעותי בתקנה לפיה קיבוץ נדבות במקומות קדושים וברחבת הכותל בפרט, עשויה לעלות כדי עבירה פלילית, וכלשונו:

הרחקתם של בני אוכלוסיות עניות וקשות יום מהמקומות הקדושים, אך בשל העובדה כי הם מבקשים לקבץ בהם נדבות למחייתם, מגבילה את חופש הגישה לאותם מקומות ומעוררת התלבטויות מוסריות משמעותיות.
(רע"פ 8182/18 מושיא נ' מדינת ישראל (18.2.2020)

קהילה נוספת את מאפייניה הייחודיים הדגיש מנתה ילדים עם צרכים מיוחדים. במסגרת פסק דין מרכזי שכתב בתחום זה, קבע כי כאשר מממנת המדינה הסעות לילדים עם צרכים מיוחדים הלומדים בחינוך המיוחד, עליה גם לעשות כן עבור ילדים עם צרכים מיוחדים המשולבים במוסדות חינוך "רגילים". בתוך כך, מצא להדגיש את החשיבות שבשילוב זה:

התנהלותם היום-יומית של הורים לילדים עם מוגבלויות ראויה להערכה רבה. יש לשאוף להעניק להם כל תמיכה וסעד אפשרי, ואף לעודד ולברך בחירתם של הורים לשלב את ילדיהם עם המוגבלויות במערכת החינוך הכללית, מקום שהדבר מתאפשר ונכון עבורם. מבחירה זו נתרמים התלמידים המשולבים עצמם, אך לא פחות מכך, חבריהם לספסל הלימודים.
(בג"ץ 191/15 פלונית נ' עיריית בני ברק (18.4.2019))

במקרה אחר שהגיע לפתחו נמנעו הוריה של ילדה עם צרכים מיוחדים לשלוח אותה ללימודים בבית ספר, בניגוד לאמור בסעיף 4 לחוק לימוד חובה, התש"ט–1949. בגין כך, הושת עליהם קנס בסכום של 10,000 ש"ח (או מאסר אם לא ישולם הקנס) לצד התחייבות כספית בסכום של 20,000 ש"ח להימנע מכל עבירה על חוק לימוד חובה, ומאסר על תנאי. השופט אלרון קיבל את בקשת רשות הערעור שהגישו ההורים על עונשם, ומצא להקל בו. זאת, בהדגישו כי ההורים גידלו ארבעה ילדים בעלי צרכים מיוחדים מבלי שעבדו לפרנסתם. כך שהעונשים – ובעיקר האפשרות שיופעל עונש מאסר – עלולים בסופו של דבר לפגוע בילדיהם. כדי למנוע תוצאה זו, ביטל את המאסר המותנה שהוטל עליהם והפחית במידה ניכרת בעונשים הכספיים שהושתו עליהם (להרחבה ראו: רע"פ 8471/20 פלוני נ' עיריית נס ציונה (1.2.2021)).

מכאן לקבוצת מקרים נוספת את ייחודיותה הדגיש, אשר כרכה יחד את מאפייניהן של קהילות מוחלשות אלו שפורטו מעלה ונוספות אחרות – ילדים קטינים, רכים בשנים, והורים בעלי שגרת חיים מורכבת. פסק הדין שעסק בכך, נבחר על ידו בשל חשיבותו ותרומתו הרבה להישמע בטקס פרישתו מבית המשפט העליון. בתמצית, בתשתית שניצבה ביסוד מקרה זה, תואר כי גורמי רווחה הם שאמונים על הטיפול תחילה במקרים של ילדים ב״מצב סיכון״ החיים בבתיהם. כאשר ניסיונות ההתערבות הראשוניים אינם מצליחים, מתכנסת "ועדה לתכנון, טיפול והערכה", אשר בגדרי סמכותה בכוחה להחליט על הוצאת ילד מחזקת הוריו. במסגרת דיוני הועדה, מופיעים גם הורי הקטין, אך בהתאם לנהלי משרד הרווחה אין ביכולתם להיות מיוצגים בידי עורך דין. בפסק דינו, אליו הצטרפו שני שופטי ההרכב, השופט אלכס שטיין והשופטת גילה כנפי-שטייניץ, קבע כי מדיניות זו נגועה בפגם של חוסר סמכות, המורה על ביטולה. עוד ציין כי התמונה העובדתית שנשקפה מבעד לטענות הצדדים מעוררת דאגה, ומעלה חשש כבד לעוולות שנגרמות להורים כעניין שבשגרה, כאשר הדיון בוועדה מהווה צומת מכריע עבורם ועבור גורל ילדיהם:

העתירה שלפנינו חשפה את מצבן של משפחות המצויות בנקודה הרגישה ביותר בחייהן. פעמים רבות, ועדות תכנון, טיפול והערכה מכריעות בפועל כיצד ייראה מהלך החיים של הקטין ושל המשפחה בכללותה – אִם הקטין יוותר בחיק משפחתו, אִם יוצא מחוץ לביתו למשפחת אומנה, ועוד כהנה וכהנה אפשרויות התערבות חודרניות יותר או פחות. מובן כי ההשלכות הן לא פחות מדרמטיות. הן נוגעות בנימיהם האינטימיים והאישיים של הקטין ושל המשפחה, באוטונומיה הבסיסית ביותר שלהם. ראוי שהחלטות כאלה תינתנה רק לאחר שטענות ההורים תישמענה מ-א' ועד ת' על ידי מי שבידו היכולת להשמיען באופן מיטבי; לא רק שכך ראוי, כך הדין מחייב.
(בג"ץ 8647/22 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד הרווחה והביטחון החברתי (18.9.2025))

סוגיות היסטוריות

כל פסק דין גולל בתוכו סיפור עובדתי, אך ישנם מקרים יחודיים בהם סיפור זה כולל סוגיה היסטורית חברתית משמעותית. כפי שמשקפים פסקי דינו של השופט אלרון, לסוגיות אלו פעמים רבות השלכות משפטיות שלרגישותן יש להתייחס בדיון המשפטי. קבוצת מקרים פרדיגמטיים הממחישים זאת עניינם שני מקרים של תביעות נזיקיות לקבלת פיצויים.

במקרה אחד, משפחות מקרב עולי תימן טענו שרשויות המדינה גרמו להן לנזקים נפשיים קשים בעקבות היעלמות ילדיהן ואחיהן מבתי התינוקות עם עלייתם ארצה, סוגייה שכונתה לימים – "פרשת ילדי תימן". בתגובה לתביעה שהוגשה בעניין זה על ידי משפחותיהם של 11 תינוקות שנטען כי היו מעורבים בפרשה, טענה המדינה כי תביעתה של כל משפחה מבוססת על מסכת עובדתית שונה, ועל-כן לא ניתן לדון בתובענות אלו במאוחד. השופט אלרון קיבל את ערעור המשפחות, תוך שקבע כי:

היעלמותם המוחלטת של הילדים מבלי להותיר כל עקבות, מעוררים כולם לכאורה חשדות מטרידים באשר לדפוס פעולה אחד מצד המשיבות, אשר עשוי להקים את זכותם של המערערים לסעד בסופו של ההליך …
פיצול התביעות מעלה חשש ממשי לסגירת שערי בית המשפט בפני המערערים …
עניינם של המערערים מדגים היטב כיצד חוט דק של צער נמתח בין כל המשפחות האומללות – אף שאומללות הן כל אחת על פי דרכה. כל אחת ממשפחות המערערים נושאת עמה משא כבד של צער וכאב על אבדן ילדהּ, ואף חלוף הזמן אין בו כדי להוות מרפא. לצער זה יש שֵם ופנים, והוא נחווה באופן ייחודי ואישי בכל אחת מהמשפחות. לצד זאת, נדמה כי יש גם היבט משותף המאחד בין סיפוריהן האישיים של כל המשפחות. בחלוף שבעה עשורים מהתרחשות האירועים, היבט זה מצדיק, מבחינה עובדתית ומשפטית, דיון מאוחד בפרשה היסטורית סבוכה וכואבת זו.
(ע"א 2392/19 עוזרי נ' מדינת ישראל (24.12.2019))

כן יצוין כי בפסק הדין הודגש שיש לאפשר למשפחות להגיש את תביעותיהן יחד, בין היתר, כדי להקל עליהן לממש את זכות הגישה לערכאות.

במוקד המקרה השני, ניצבו יהודים אשר חיו במרוקו בתקופת השואה וחוו בתקופה זו פשעים שונים מידי שלטונות מדינתם. בתביעה שהוגשה על ידם, טענו שהם זכאים לפיצוי מגרמניה מכוח חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז–1957. אמנם תביעתם נדחתה בזירה המשפטית, אולם השופט אלרון בחר עדיין להדגיש ולציין כי:

שלילת זכאותם של המבקשים לפיצוי על פי החוק הישראלי והגרמני, אינה שוללת הכרה היסטורית בהיותם קורבנות הפשעים שחוללה גרמניה הנאצית.
זיכרון הקשיים שחוו המבקשים על בשרם כמיעוט נרדף אינו מרפה מהם. על אף חלוף השנים מדובר בזיכרון כואב. בקשתם להיכלל בגדר קבוצת הזכאים לפיצויים בערוב ימיהם אינה נובעת רק משיקולים כלכליים, אלא נלווית אליה גם בקשה להכיר בסבלם בתקופת המלחמה. לא בלב קל אנו דוחים אפוא את בקשתם.
זאת, כפי שאין בדחיית תביעת יהודי עיראק לפיצויים לפי חוק נכי רדיפת הנאצים בעניין עפרוני כדי לשלול את הכאב והסבל שאין חולק כי נגרמו כתוצאה מאירועי הפרהוד – במהלכם נרצחו מאות יהודים, ונבזז רכושם של אלפים רבים אחרים. אירועים אלו התרחשו בתקופת המשטר הנאצי והושפעו ממנו באופן ישיר, בין היתר בתיווכו של המופתי הירושלמי חאג' אמין אל-חוסייני, אשר שהה בעיראק בתקופה שקדמה לאירועי הפרהוד, היה גורם מרכזי בהתססה ובהסתה נגד יהודי עיראק, ועמד בקשר עם המשטר הנאצי עצמו. סיפורי הזוועות הקשים העוברים מדור לדור, נחרטו ונצרבו בזיכרון הקולקטיבי של יהודי עיראק. אין בקביעה כי אירועים אלו לא מזכים בפיצוי לפי חוק רדיפת הנאצים כדי לגרוע מכך.
(רע"א 8073/19 אבגיל נ' הרשות לזכויות ניצולי שואה במשרד האוצר (26.8.2021))

שילוב קהילות בחברה הישראלית

החברה הישראלית הכוללת קהילות ואוכלוסיות מגוונות, מחייבת מטבע הדברים חשיבה זהירה על האופן שבו ניתן לגשר בין ההבדלים ביניהן, כדי לאפשר קיום יציב של חיים משותפים. ברוח זו, ביקש השופט אלרון להתוות את החלטותיו ופסקי דינו, למען חיבור ואחדות בחברה הישראלית.

דוגמא לכך ניתן למצוא במקרה שבו דן ושעסק בשתי קהילות באוכלוסייה: הציבור החרדי והנשים. באותו מקרה, המועצה להשכלה גבוהה (המל"ג) אישרה להקים מסלולי לימוד אקדמיים נפרדים לגברים ולנשים בכדי לשלב את הקהילה החרדית באקדמיה. במסגרת עתירה שהוגשה בטענה שהמסלולים הנפרדים לא חוקיים. השופט קבע כי אין לפסול את האפשרות לקיים מסלולים מעין אלו ולקדמם. עוד ציין, מצד אחד, את האינטרס הציבורי הרב שבפתיחת שערי ההשכלה הגבוהה עבור הקהילה החרדית, למען שילובה בחברה ובשוק התעסוקה; מצד שני, הוא מנה את האיזונים הרבים הקיימים בתוכנית, שנועדו לצמצם את הפגיעה בזכויות הכרוכה בעצם קיומם של מסלולי לימוד בהפרדה בין נשים לגברים. בהמשך, הדגיש שעל המל"ג לפעול באופן מעשי למניעת הפלייתן של מרצות, ולהציב דרישה ברורה וחד-משמעית לקבל נשים למשרות הוראה גם במסלולים הנפרדים המיועדים לגברים. לבסוף, סיכם בדברים הבאים:

החברה הישראלית רבת פנים היא. כחברה, עלינו לעשות ככל הניתן לאיחוד בין הקהילות השונות, ולא לפילוגן זו מזו. עלינו להביא למעורבות רבה יותר של כל חלקי החברה בחיים האזרחיים במדינה, להשתתפות ולמתן ייצוג בשיח הציבורי והאקדמי, ולשותפות מירבית בשוק התעסוקה הישראלי. וגם אם ארוכה ורבה הדרך להשגת תכליות אלו – נעבור בה יחדיו. במסע זה, אין לצפות כי נשנה את תפיסות עולמו ואורח חייו של האחר, אלא יש לייחל ליצירת אמון ושיח בין הקהילות, מתוך תקווה כי מעשה ידינו לטובה ולברכה, ומהווים פתיחת שער, ולא סגירת שער. הכל מודעים לחשיבותה של רכישת ההשכלה, ומשמעותה לפרט ולחברה – בעיקר בחברה הישראלית, אשר למרבה הצער, מרובת מחלוקות, שסעים וקוטביות בין חלקיה. ניסיון העבר מלמד, כי השגת תכליות דומות לאלו העומדות בבסיס תכנית החומש של המל"ג, נעשה בעבר בדרך של יצירת פתרונות מעשיים, ויישומם צעד אחר צעד, מתוך כבוד הדדי, ותוך הקשבה לצרכים הייחודיים של פרטים ושל קהילות. כך אפוא יש לעשות גם בסוגיה רבת החשיבות של פתיחת שערי ההשכלה הגבוהה בפני האוכלוסיה החרדית.
(בג"ץ 8010/16 ברזון נ' מדינת ישראל (12.7.2021))

דוגמא נוספת לכך היא התייחסותו לקהילה הערבית. בעתירה בעניינה, נתבקש תרגום בחינת בגרות מתוקשבת בגיאוגרפיה לשפה הערבית, לאחר שהתברר כי רק חלקים ממנה תורגמו לשפה זו. בפסק דינו, הדגיש כי על משרד החינוך להבטיח כי:

"מערכי הבחינות בשפה הערבית לא יפלו במאומה מאלה אשר בשפה העברית, תוך מתן מלוא המשקל למעמדה של השפה הערבית במדינת ישראל ולרווחתם של התלמידים שעברית אינה שפת עמם" (בג"ץ 4069/19 סאלח נ' מנכ"ל משרד החינוך (18.6.2019)).

כך גם, במקרה נוסף הדגיש את החשיבות שבמתן אפשרות לבני הקהילה הערבית ללמוד בשפתם, ואף קבע כי על הרשויות המקומית לפעול לבחינת הביקוש לחינוך במתכונת זו בקרב תושביהן. עם זאת, ציין כי אם אין ביקוש בפועל למסגרות חינוך מעין אלו, אין לכפות על הרשות המקומית להקימן. במקום זאת יש לאפשר לתושבים לפעול יחד עם הנהגת הרשות לשם קידום הסוגיה (בג"ץ 7058/19 סלום נ' עיריית נוף הגליל (נצרת עילית) (20.4.2021)).

טרם סיום, מן הראוי לציין כי החשיבות שראה בשמירה על מרקם החיים המשותפים, הודגש על ידו בהקשרים אחרים נוספים, שכללו גם מחלוקות דתיות ותרבותיות בין הקהילות השונות בחברה הישראלית. כפי שציין במקרה שעסק בכך:

״במעשיו המבקש פגע במורשת העתיקה של ירושלים ואף עלול היה להצית התלקחות לא רצויה, בשל חשיבותו הדתית והתרבותית של ׳שער הרחמים׳ למספר דתות… ואולם מוטב אילו המבקש לא היה פועל כישר בעיניו, אלא היה מגלה סובלנות ורגישות יתרה כלפי אלו המחזיקים באמונה דתית שונה משלו. נכונים דברים אלו בימים כתיקונם, ובייחוד בתקופה שבה מרקם החיים המשותפים שאופיו עדין ושברירי ממילא – נסדק עוד יותר״ (רע״פ 14867-07-25 ורשויאר נ' מדינת ישראל (13.8.2025)).

החקירה

השופט אלרון הדגיש פעמים רבות את החשיבות שבהתנהלות ראויה של גורמי החקירה, הן עבור החשוד והנאשם, והן מבחינת ההגנה על שלטון החוק:

כאשר מתברר כי גופי החקירה פעלו בניגוד לדין, בהחלט ראוי כי יהיו לכך השלכות מרחיקות לכת. על הגופים החוקרים לדעת, כי הליך חקירתי פגום עלול בהחלט להשפיע על תוצאות ההליך כולו, ואל להם להניח כי כל פעולותיהם יזכו להכשר מצד בתי המשפט. זאת מאחר שהפגם בהתנהלות שלא כדין על ידי רשויות החקירה אינו מוגבל לפגיעה, חמורה ככל שתהיה, בנאשם בודד ספציפי – משמעותה של התנהלות כזו היא: אי-כיבוד הפסיקה והחוק על ידי אלו האמונים על אכיפתו. אין להלום גישה שלפיה המטרה מקדשת את האמצעים, שהרי האינטרס הציבורי שבמיצוי החקירה אינו חזות הכל, ואין בעצם השאיפה למיצוי החקירה כדי להתיר התנהלות האסורה בדין. על כן, יש לפעול בכל דרך להטמעת כללים ונורמות של הקפדה יתרה, תוך הבהרת המותר והאסור. גישה אחרת, המפגינה סלחנות מופרזת לפגמים בהליך החקירה, תוביל לתוצאה הפוכה של פגיעה באיכות החקירה ובאמינותה, וכתוצאה מכך לפגיעה בבירור האמת (יוסף אלרון "המשפט הפלילי – על צומת דרכים" ספר סלים ג׳ובראן 845 (אהרן ברק ואח׳ עורכים, (2023))

התנהלות כזו דורשת זהירות בעת השימוש בסמכויות והכלים השונים המצויים בידי גופי החקירה. כך למשל, היה היחיד בהרכב מורחב של תשעה שופטים, שסבר כי דיון בבקשת צו חיפוש בטלפון חכם חייב להיערך בנוכחות הנחקר, למעט כשיש יסוד סביר לחשש שהדבר יביא לסיכול החיפוש או לשיבוש החקירה (דנ"פ 1062/21 אוריך נ' מדינת ישראל (11.1.2022)). עמדתו זו נתקבלה מאוחר יותר בעתירת הסנגוריה הציבורית (בג"ץ 8298/22 הסנגוריה הציבורית נ' היועצת המשפטית לממשלה (31.8.2025)).

במקרה אחר קבע כי אם רשויות האכיפה מבקשות להשתמש בתוצרי האזנת סתר כדי להשיג תכלית החורגת מהותית מזו שבגינה הותרה ההאזנה מלכתחילה, עליהן לבקש מבית המשפט שנתן את הצו להסיר את המגבלות שקבע (רע"פ 1089/21 מדינת ישראל נ' אטיאס (14.3.2022)).

המעצר

לאחר הגשת כתב האישום יכולה המדינה לבקש את מעצרו של נאשם עד לתום ההליכים בעניינו. השופט אלרון דן הן בכהונתו בבית המשפט המחוזי והן בבית המשפט העליון במקרים רבים שעניינם בביקורת שיפוטית על היבטים שונים בהליכי מעצר אלו. במסגרתם, ביקש לשמור על זכויות הנאשמים ויעילות הדיון בעניינם.

כך למשל, נדון לפניו בבית המשפט העליון, ערר שהוגש על ידי עצורים שהשחרור בעניינם התעכב, לאחר שבית המשפט המחוזי דחה את הערר שהוגש על ידם מבלי לקיים דיון בו. השופט אלרון הורה לקיים את הדיון בעררים עוד באותו הערב, וביקש להעביר את החלטותיו לנשיא בית משפט המחוזי בתל אביב, כדי למנוע הישנות מקרים כאלו. כך ציין בהחלטתו:

דחיית הערר על אתר ומבלי לשמוע את טיעוני בא-כוח המבקש, תוך קיום דיון כנדרש, מהווה פגיעה של ממש בזכותו של המבקש להליך הוגן ולקבלת יומו בפני בית המשפט.
(בש"פ 496/19 לוי נ' מדינת ישראל (20.1.2019); בש"פ 497/19 רוזנפלד נ' מדינת ישראל (20.1.2019)).

במקרה נוסף עצור ביקש להיבדק בדיקה פסיכיאטרית. בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי לא דנו בבקשתו, בשל כניסת השבת, והורו על מעצרו מבלי שעורכת דינו נכחה בדיון. השופט אלרון קיבל את בקשת רשות הערעור בעניין זה, תוך שהורה בליל שבת להביא את העצור לבדיקה לאלתר, וכן על העברת החלטתו לנשיאי בתי המשפט המתאימים (בש"פ 4226/19 פלוני נ' מדינת ישראל (23.6.2019)).

במקרה אחר קבע כי אם זכות ההיוועצות של נאשם הופרה לכאורה, יש לכך משקל גם לעניין בקשה למעצר עד תום ההליכים. עוד הוסיף:

מטבע הדברים, החקירה המשטרתית יכולה להתנהל בשום שכל, בתבונה, ואף בתחבולה, ובלבד שהדבר לא יפגע בזכויותיהם של הנחקרים, לא יפגום בתוצרי החקירה העתידיים, לא יעמיד בספק את דבר קבילותם ואף לא יפחית ממשקלם הראייתי.
(בש"פ 5612/18 גבאי נ' מדינת ישראל (23.8.2018))

מלבד זאת, אם מצא כי נשקפה מסוכנות מנאשמים, קבע פעמים רבות שאין מנוס ממעצרם עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם. כך קבע לגבי נאשמים בעבירות אלימות נגד נשים (בש"פ 9225/20 חמדאו נ' מדינת ישראל (30.12.2020)), או בעבירות תוך שימוש בנשק חם. אך לצד זאת, שב וציין את החשיבות בבדיקת חלופות למעצר, ובמיוחד למעצר עד תום הליכים (בש"פ 1785/19 שראעיה נ' מדינת ישראל (25.3.2019)). במסגרת זו, הדגיש כי שחרור נאשם לחלופת מעצר בפיקוח, מחייב השגחה ממשית מצד המפקחים, שבצידה סעד באם הופרה. כך למשל הורה במקרה של נאשם בעבירות רצח וניסיון לרצח במסגרת ארגון פשיעה, אשר נעצר בפיקוח אלקטרוני, ומפקחיו הפקידו ערבויות בסך כולל של 9.5 מיליון ש"ח להבטחת מעצרו. לאחר שהנאשם נמלט ממעצר, הורה על חילוט הערבויות (בש"פ 1902/19 אביטן נ' מדינת ישראל (2.6.2019)).

חילוט ותפיסה

בידי בית המשפט מצוי הכלי בדבר חילוט רכושו של אדם שהורשע בעבירה, בשווי שכולל בין היתר את שווי הרכוש שבו נעברה העבירה (ראו למשל: סעיף 21 לחוק איסור הלבנת הון, התש״ס-2000). מלבד זאת, בידיו האפשרות גם להורות על תפיסה זמנית של רכוש. כאשר ״בעוד שהתכליות העיקריות העומדות בבסיס החילוט הן שלילית פירות העבירה מהעבריין ותכלית הרתעתית, הרי שביסוד סעד זמני של תפיסת הרכוש לצורך חילוטו בתום ההליך, אם יורשע הנאשם, עומדת תכלית של מניעת הברחת נכסי הנאשם״ (בש"פ 9222/20 כהן נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (4.1.2021)).

עבור שמירה על תקינותם של הליכים מעין אלו, באופן שמאזן בין התכליות השונות הניצבות בבסיסם, קבע השופט אלרון מספר קביעות חשובות. המרכזית שבהן, נדונה במקרה של נאשמת שעמדה לדין, והמדינה ביקשה בהליך בעניינה צו תפיסה זמני – לתפוס נכסים של הנאשמת כדי להבטיח שיהיה אפשר לחלט אותם בסוף ההליך אם תורשע. התביעה טענה שבשלב זה היקף החילוט האפשרי הוא 400,000,000 ש"ח. בערעור, ביקר השופט אלרון את עמדתה בנוגע להיקף צו התפיסה. כן ציין כי אם בשלב הצו הזמני מוטחת בפני חשוד או נאשם טענה בדבר אפשרות תאורטית לחלט מאות מיליוני ש"ח מרכושו, הדבר עלול להרתיעו מפני המשך עמידה על חפותו. חילוט מסוג זה חורג ממטרת ההרתעה המקורית מפני ביצוע עבירות, ומוביל להרתעה מפני המשך ניהול ההליך הפלילי (ע"פ 5316/22 מדינת ישראל נ' פרנקו (10.11.2022)).

בנוסף, במקרה אחר הדגיש את הצורך המיוחד שמעורר הכלי בדבר תפיסה זמנית של רכושו של נאשם, שעה שההליך העיקרי בעניינו מתארך זמן רב:

משכו הרב של ניהול ההליך העיקרי בתיק זה, שעה שכספי העורר מוחזקים בידי המשיבה, מעורר אי-נחת. עיון במערכת נט המשפט מלמד כי סיכומי הצדדים בכתב הוגשו לפני כשנה, והדיון בו נשמעה השלמת סיכומים בעל פה נערך לפני חצי שנה. טוב יעשה אפוא בית המשפט המחוזי אם יפעל להביא את ההליך לסיומו בהקדם (בש"פ 9222/20 כהן נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (4.1.2021)).

העברת חומרי חקירה לנאשם

לאחר שמוגש כתב אישום נגד נאשם, על המדינה בכובעה כתובעת במשפט הפלילי, להעביר לידיו את חומר החקירה שנאסף בעניינו, ובכלל זאת ראיות בהן מתכוונת להשתמש כדי להוכיח את אשמתו, וכן ראיות שעשויות לזכות את הנאשם.

השופט אלרון הדגיש כי הזכות לקבל את חומרי החקירה מהווה זכות יסוד של נאשם בהליך פלילי, אשר נועדה להגן על זכותו להליך הוגן. בהתאם, פגם בקיום זכות זו, באופן שלמשל לא הועברו חומרי חקירה או שנעברו באיחור ניכר, עלול להצמיח השלכות שונות על המשך ניהול ההליך הפלילי בעניינו של נאשם. במקרים המתאימים, פגם זה עשוי להוביל לזיכוי הנאשם, אף מעבירות חמורות:

הזכות להליך פלילי הוגן אף מהווה זכות מסגרת, המשמשת בסיס לגזירתן של זכויות דיוניות רבות של הנחקר, החשוד והנאשם בפלילים. זכות זו, על נגזרותיה הדיוניות, נועדה לאזן את יחסי הכוח הבלתי שוויוניים שבין הנאשם לבין התביעה ולהבטיח כי לנאשם תינתן הזדמנות מלאה להציג גרסת חפות ולפעול להוכחתה.
…
הזכות להתגונן באה לידי ביטוי מובהק גם באופן שבו עוצבו שלבי הליך המשפט הפלילי: בשלב הגשת כתב האישום, הנאשם הופך מודע לעובדות והעבירות המיוחסות לו ובהתאם קמה לו הזכות לקבל את מכלול הראיות שבידי המאשימה תולדת החקירה שהתנהלה בעניינו. כל זאת, עוד בטרם הנאשם נדרש למסור מענה מפורט לכתב האישום. היבט זה משקף את גישת הדין הפלילי, שלפיה לנאשם הזכות לבנות את קו ההגנה שלו בהתאם לחומר הראיות הנמצא בתיק.
(ע"פ 7218/22 אלמלח נ' מדינת ישראל (29.1.2025))

בהליך הנדון, לאחר שלב ההוכחות והגשת סיכומי הצדדים, התברר שהתביעה לא העבירה לנאשם ראיה שעשויה להשפיע על הכרעת דינו. משנודע לו על כך, הנאשם ביקש להשהות את הכרעת הדין עד לבירור העניין. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. במסגרת ערר שהוגש על החלטה זו לבית המשפט העליון, השופט אלרון הורה שהכרעת הדין לא תינתן עד שיחליט בערר (בש"פ 7364/21 פלוני נ' מדינת ישראל (3.11.2021)). לבסוף קבע שהתביעה תפעל לאיתור חומרי החקירה הרלוונטיים, ותמסור אותם לנאשם (בש"פ 7364/21 פלוני נ' מדינת ישראל (11.11.2021)).

בדומה, השופט אלרון הביע דעתו שבנסיבות מסוימות אי-מסירת חומרי החקירה במלואם לנאשם עלולה ליצור חשש לעיוות דין של ממש, כך שהנאשם יוכל לחזור בו מהודייתו (ע"פ 5735/18 גודובסקי נ' מדינת ישראל (9.12.2019)).

בנוסף, נקט גישה מרחיבה באשר לסוגי החומרים שיש לראות בהם "חומרי חקירה״, אותם יש להעמיד לעיונו של הנאשם. כך למשל, קבע כי על רשויות החקירה והתביעה למסור לנאשם תמלילים מתוקנים של חקירות ושיחות מוקלטות שנמצאים בידיהן – וחובה זו חלה לכל אורך ההליך הפלילי (בש"פ 9287/20 אלוביץ נ' מדינת ישראל (14.1.2021)).

העמדה לדין

גם באשר להחלטה על העמדתו לדין של נאשם, נקט השופט אלרון בגישה המגנה על זכויותיו למען קיומו של הליך הוגן. כך, קבע כי נאשם רשאי לטעון במשפטו טענות נגד סבירות ההחלטה להעמידו לדין במסגרת דוקטרינת ההגנה מן הצדק:

דוקטרינת ההגנה מן הצדק מאפשרת נקודת מבט רחבה על התנהלות הרשויות מפרק הזמן שקדם לביצוע העבירה, עובר להגשת כתב האישום, וכלה באופן ניהול ההליך הפלילי. החלתה דורשת בחינה מקיפה של התנהלות הרשויות, ומעניקה לנאשם סעד במקרים בהם פגעו הרשויות באופן מהותי בעקרונות ההגינות והצדק המשפטיים… בכלל זה, במקרים בהם פועלות הרשויות בחוסר סבירות קיצוני וחריף, הדבר עשוי לעמוד "בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפטית" – ולהקים לזכות הנאשם הגנה מן הצדק (דנ"פ 5387/20 רותם נ' מדינת ישראל, פסקה 5 לחוות דעתו של השופט י׳ אלרון (15.12.2021)).

לצד זאת, הדגיש כי התערבות בשיקול דעת רשויות התביעה והאכיפה תיעשה במקרים חריגים וקיצוניים בלבד.

בירור האשמה

בירור אשמתו של אדם בהליך הפלילי, לאחר שהוגש נגדו כתב אישום, היא מלאכה מורכבת בייחוד משמדובר בעיסוק בדיני נפשות ממש. כפי שציין השופט אלרון בתיק שבו דן ופסק בבית המשפט המחוזי:

נאמר לא אחת כי תחושות בטן לחוד ותשתית ראייתית לחוד, וכי דיני עונשין דיני נפשות הם 'בדיני נפשות מוטב לזכות אשם מלהרשיע זכאי' (תפ"ח (מחוזי חיפה) 1855-10-15 מדינת ישראל נ' פלוני, עמ׳ 80 (28.9.2016)).

ברוח זו, קבע מספר קביעות חשובות, בין היתר בסוגיית תשלום הוצאות משפט בהליך פלילי ובאשר להתמשכות ההליך הפלילי בעניינו של נאשם.

אשר לסוגייה הראשונה – קרי, השתת הוצאות על נאשם בהליך פלילי, הדגיש את הסכנה בכך שנאשם יחשוש לנהל הליך מלא לחפותו, פן יתחייב לשלם כסף. בהתאם לכך, ציין כי בהליך פלילי, בניגוד להליך אזרחי, לא מקובל לחייב נאשם בהוצאות ההליך, גם אם הפסיד. רק במקרים חריגים אפשר להורות לנאשם לשלם הוצאות בשל התנהלותו הדיונית (רע"פ 5305/20 נחום נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב יפו (11.8.2020); רע"פ 7215/20 זגורי נ' עיריית חולון (3.11.2020)).

ביחס לסוגיה השניה, מתח מספר פעמים ביקורת על התמשכותם של הליכים פליליים בבתי המשפט בעוד הנאשם מצוי במעצר, וקרא לבתי המשפט להאיץ את הדיונים ולהביא לסיום ההליכים (בש"פ 1840/19 מדינת ישראל נ' פרדר (28.5.2019)). כמו כן, ביקר את הנטייה לאשר הארכות מעצר מעבר לתשעה חודשים, גם כאשר אין הצדקה להתמשכות ההליך, והבהיר כי בנסיבות מסוימות, התמשכות ההליך ללא כל התקדמות בו עשויה להצדיק את שחרור הנאשם לחלופת מעצר (בש"פ 85/21 מדינת ישראל נ' נה'מחאג' (19.1.2021)).

פרשנות הדין הפלילי המהותי

גישתו המצדדת בהגנה על זכויות נאשמים וחשודים, באה לידי ביטוי גם בעת שפירש את הוראותיו של הדין הפלילי המהותי. במסגרת זו, הזהיר מפני הרחבת יתר של פרשנות חיקוקים פליליים; תוך שקבע כי בהליך הפרשנות מן הראוי להיצמד ללשון החוק, וזאת מכוח עקרון החוקיות. במקרה מרכזי שבו דן ופסק, הסביר את החשיבות בהגדרה מפורשת ככל הניתן של היקף האיסור הפלילי ותחומיו:

הצורך בהגדרה מעין זו אינו צורך טכני או עיוני גרידא. ניתוח העבירה ליסודות ולרכיבים היא-היא שמאפשרת לבחון אם נסיבות קונקרטיות עולות כדי ביצוע עבירה פלילית … רק כך ניתן להקפיד על בחינה אחידה ושוויונית בין נאשמים שונים. רק כך ניתן להבטיח כי נאשם יורשע אך ורק כאשר ביצע התנהגות שהוגדרה על ידי המחוקק כהתנהגות פלילית בהתאם לנדרש מכוח עיקרון החוקיות.
(רע"פ 2384/24 שריתח נ' מדינת ישראל (3.4.2025))

כמו כן, במקרה אחר הדגיש כי חשוב ליצור קו גבול ברור בין התנהגות מותרת להתנהגות אסורה, כדי להגן על הפרט מפני קביעות שרירותיות של רשויות החקירה והתביעה. בהתאם לכך, דחה בחוות דעתו שהייתה בדעת מיעוט, פרשנות שהרחיבה את תחולת עבירת מרמה והפרת אמונים. עבירה, אשר ידועה זה מכבר בנוסחה העמום (רע"פ 6477/20 שחם נ' מדינת ישראל (15.11.2021)).

לבסוף, מן הראוי לציין מקרה נוסף בו פירש את הביטוי ״פעולות חקירה״ ביחס לכלל העוסק בהתיישנות עבירה. ככל ושחלף פרק זמן מסוים מעת שבוצעה עבירה פלילית, העבירה תימצא כמי ״שהתיישנה״, כך שלא ניתן להעמיד לדין פלילי בגינה. כלל זה כולל מספר חריגים, ובהם מצב שבו במהלך התקופה בוצעה פעולת חקירה. לפיו, מועד ביצוע פעולת החקירה מתחיל מחדש את ״מרוץ ההתיישנות״ – פרק הזמן שממנו תתחיל להימנות משך התקופה להעמדה לדין. בפסק דינו, השופט אלרון קבע כי בעניין זה ״פעולות חקירה״, ייבחנו באופן אובייקטיבי בהתאם לתכלית הפעולה. לשיטתו, די בכך שלפעולה יהיה פוטנציאל ממשי לקידום החקירה הפלילית והליך בירור האשמה, וכי אין צורך שהפעולה תניב בסופה תוצרי חקירה. לצד זאת, הזהיר מפני הרחבה יתרה של החריג, כדי לשמור על זכויות החשודים:

חריג ה"חקירה על פי חיקוק" הוא כלי עוצמתי בידי רשויות החקירה. קביעתו מעוררת חשש כי יעשה בו שימוש בניסיון למתוח מעבר לרצוי את תקופת ההתיישנות. בהתאם, הובהר בפסיקה כי אין להעניק למושג "פעולות חקירה" פרשנות רחבה מן הראוי.
(ע"פ 4991/24 זאבי נ' מדינת ישראל (6.2.2025) (בקשה לדיון נוסף נדחתה בדנ"פ 61224-02-25 זאבי נ' מדינת ישראל (4.2.2026)))

פסלות ראיות

כנגזרת מגישתו העקרונית המבקשת להגן על זכויות חשודים ונחקרים במשפט הפלילי, עמד פעמים רבות על החשיבות שבמתן סעד באם הופרו. סעד מרכזי הקיים לכך בארסנל הכלים במשפט הפלילי, עניינו בפסילת ראיות שהושגו שלא כדין.

במקרה מרכזי שבו פסק בעניין זה, הורה על פסילתן של ראיות שהמשטרה אספה כתוצאה מביצוע חיפוש בלתי חוקי. נוכח פסילת הראיות, ומשלא היו די ראיות בנמצא כדי להרשיע את הנאשם, הוא זוכה בערעורו. בתוך כך הדגיש השופט אלרון את גישתו העקרונית בעניין זה:

יש לשוב ולהדהד כי על בית משפט זה מוטלת החובה להגן על הפרט מפני שימוש גורף ופסול בסמכויות גופי החקירה ומפני חריגתם מסמכות. גישה המשלימה עם כל פגם, המעדיפה פעם אחר פעם את האינטרס הציבורי שבהרשעת עבריינים, הסולדת מטענות לפגיעה בזכויות נחקרים וחשודים; היא גישה אשר תוביל, בין היתר, להתדרדרות בתפקוד גופי החקירה, לירידה באמון הציבור באותם גופים ולפגיעה קשה בכל אותם פרטים אשר זכויותיהם נפגעו עד כדי נרמסו.
(רע"פ 5334/23 מדינת ישראל נ' אברגל (14.7.2024))

לצד זאת, הדגיש כי אין הדבר נועד אך למען הגנה על זכויות חשודים ונאשמים, אלא בכוחו גם לסייע בקידום פעילותן של רשויות החקירה:

כלל הפסילה הפסקתי שלפיו אין בעצם העובדה כי ראיה הושגה שלא כדין כדי להצדיק את פסילתה, כשם שנועד להגן על זכויות נאשמים במשפט הפלילי, כך יש בו כדי לטייב את פעילות הגופים החוקרים. כלל זה עליו להניח את ׳השטח החקירתי׳, ולהוביל לכך שרשויות החקירה תתמקצענה ותתקדמנה בעבודתן ובפעולותיהן. הניסיון מלמד, כי חקירה איכותית, שלמה, וסדורה תוך הקפדה על זכויות הנחקר, היא שתבטיח כי ההליך הפלילי ינוהל באופן היעיל ביותר, ובמקביל, תסייע באופן משמעותי ביותר לעשיית דין צדק. לשיטתי, זוהי דרך המלך שבה ראוי שנמנע את סרבולו של המשפט הפלילי, או תוצאות בלתי רצויות כגון זיכויו של מי שהראיות מצביעות על אשמתו. עלינו לזכור – גם כאשר פגיעה בזכויותיו של חשוד או נאשם אינה מביאה להרשעת חף מפשע בהליך הקונקרטי, הפרת זכויות כאמור ותרבות של אי כיבודן כתופעה מערכתית עלולות להביא להרשעת חפים מפשע במקרים אחרים (יוסף אלרון "המשפט הפלילי – על צומת דרכים" ספר סלים ג׳ובראן 845-844 (אהרן ברק ואח׳ עורכים, (2023))

גזירת העונש

לאחר שהוכרע דינו של נאשם והוא נמצא אשם במשפט, מתחיל שלב גזירת העונש ההולם למעשיו. בשלב זה, בידי בית המשפט, כתלות בעבירה שעבר הנאשם חומרתה ונסיבותיה, מצויים עונשים שונים, בכלל זאת – עונשים כספיים. לעיתים, עונשים אלו עשויים לעלות לכדי קנסות מנהליים כבדים, אשר במקרים המתאימים, קבע השופט אלרון, עשויים להוות שיקול נכבד למען היענות לבקשת הנאשם לחרוג ממסגרת הזמן הקבועה בחוק להגשת בקשתו להישפט.

כך קבע בבקשת רשות ערעור שהגישה חוות רעננה בע״מ. באותו מקרה, הוטלו על חוות רעננה, חוות סוסים לרכיבה טיפולית שנתנה בין היתר מענה טיפולי לנפגעי שבעה באוקטובר ולבעלי מוגבלויות, קנסות מנהליים בסכום של כ-900,000 ש״ח בגין עבירות תכנון ובנייה. החווה ביקשה להישפט, כדי לנסות ולבטל את הקנסות, אולם מאחר שבקשתה הוגשה למעלה משלושים יום ממועד מתן הקנס, נמנעה ממנה אפשרות זו. בהחלטתו, קיבל את בקשת רשות הערעור שהוגשה על ידה, והאריך את המועד להגשת הבקשה. במסגרת זו, הדגיש את הקושי העולה מסגירת דלתות בית המשפט בפני אזרחים שהוטלו עליהם קנסות כבדים:

הסמכות להטיל קנסות משמעותיים על הפרט, תוך הגבלה משמעותית על יכולתו לפנות לערכאות שיפוטיות, מחייבת את רשויות אכיפת החוק לפעול בשום שכל ובהתאם לכללי המינהל התקין בעת הפעלת סמכויותיהן ברובם של המקרים, מי שלא יפעל כך עלולה להישלל ממנו האפשרות להשיג על הקנס לגופו לפני ערכאה שיפוטית. אולם, ברירת מחדל זו אסור לה שתהפוך למשוכה בלתי עבירה, שבה דינו של קנס על סך 100 ש"ח יהיה זהה לחלוטין לדינו של קנס על סך 900,000 ₪, כבמקרה דנן.
(רע״פ 53886-09-24 חוות רעננה בע״מ נגד מדינת ישראל (16.12.2024))

לצד זאת, הדגיש כי משקלו של השיקול בדבר גובה הקנס בבקשות מסוג זה הוא משמעותי, אך אינו מהווה שיקול בלעדי ומכריע:

גובה הקנס עשוי להוות שיקול מרכזי, לצד קיומן של נסיבות ייחודיות המצדיקות את קבלת הבקשה להארכת מועד להישפט – אך הוא אינו מהווה שיקול בלעדי או מכריע. תוצאה אחרת מזו, עלולה לפגוע ביעילות ואפקטיביות ביעור תופעת הבנייה הבלתי חוקית, באמצעות השתת קנסות מנהליים משמעותיים שאינם מצריכים ניהול הליך פלילי – ולכך אין להסכים (רע"פ 3987-09-25 אגבאריה נ' הרשות לאכיפה במקרקעין, פסקה 9 11.11.2025)).

כמו כן, החוק קובע שאם מוטל קנס על עבירה מסוג זה בתכנון ובניה, גובהו לא יפחת מסכום מסוים, אלא במקרים חריגים. בהליך שעסק בנושא זה, קבעה דעת הרוב כי ככל ושהעונש היחיד שמוטל על נאשם הוא קנס, יש לראות בהוראה האמורה כהוראה המהווה ״עונש מזערי״. כלומר, במקרה הרגיל, חובה להטיל סכום זה לפחות על אותו נאשם. לעומת זאת, השופט אלרון סבר, כי הגבלת שיקול הדעת השיפוטי בגזר הדין בעבירות אלו עלולה לפגוע באופן בלתי ראוי בזכות הגישה לערכאות וליצור אפקט מצנן כלפי אזרחים המעוניינים למצות את זכותם להישפט. גישה מעין זו, עלולה להגביל גם את שיקול הדעת שנתון לבית המשפט בגזירת הדין:

סנקציה בדמות קנס מינימום עלולה להרתיע לא רק את הנקנסים החפצים בהפחתת הקנס במסגרת הליך שיפוטי במעין "שיטת מצליח"; אלא גם את אלה המאמינים באמת ובתמים כי הצדק עמם וכי נעשה להם עוול. הגדלת היקף הסיכונים הנרחב ממילא, עלול להרתיע אפוא גם אותם, בפרט לנוכח החשש שגם אם הצדק עמם, אין להם ערובה כי בתום ההליך האדוורסרי ידם תהא על העליונה.
(רע״פ 6621/23 גרין נגד מדינת ישראל (7.4.2025))

עבירות אלימות נגד נשים

במסגרת זו, השופט אלרון הביע במספר מקרים את מורת רוחו מענישה מקילה בעבירות אלימות. כך למשל, במקרה אחד נדחה ערעורו של מי שרצח את אשתו זמן קצר לאחר ששוחרר ממאסר בגין עבירת אלימות שביצע כלפיה. בפסק דינו, הדגיש את הקושי הגלום בעונש המאסר הקצר שהושת עליו בגין הרשעתו בעבירת האלימות, שעמד על פחות מ-3 חודשי מאסר. מקרה זה, הדגיש לשיטתו את הצורך בהתוויית מדיניות ענישה הכוללת עונשי מאסר מוחשיים ומרתיעים בעבירות אלימות במשפחה. כפי שציין:

טרם סיום: אי-אפשר שלא להתייחס לסמיכות המטלטלת שבין מועד שחרור המערער ממאסר בגין אירוע שבו תקף את המנוחה ואיים על חייה – לבין מימוש האיום ורצח המנוחה. אודה כי קריאת הטיעונים לעונש, וגזר דינו של המערער בהליך הראשון – מעוררים תחושת מועקה. הטיעונים שנשמעו אז לטובת הקלה בעונשו של המערער – למשל היותו נעדר עבר פלילי, הצער שהמערער הביע על מעשיו ורצונו להמשיך בחייו, התנפצו באכזריות אל מול קרקע המציאות.
(ע"פ 1213/23 אלאזה נ' מדינת ישראל (7.4.2025))

במקרה אחר הדגיש:

יש לומר כי המחשבה שבת זוג, בהווה או בעבר, היא קניינו של בן זוגה מעתה ועד עולם; ולא, חייה מוטלים בסכנה, כפי שאנו עדים לאחרונה; היא תפיסה מעוותת מיסודה החוצה עדות ודתות אשר אין לה מקום בחברה בישראל. תופעה עגומה זו יש לעקור מן השורש, וליתן לכך ביטוי הולם בעונש הנגזר על עבריינים שנוהגים כך (ע"פ 1213/21 וואסה נ' מדינת ישראל (11.8.2022)).

כך גם ציין את הדברים הבאים:

רק לפני ימים אחדים, ביום 25 בנובמבר, צוין בישראל ובמדינות רבות ברחבי העולם יום המאבק הבינלאומי באלימות נגד נשים. במקרה שלפנינו, רצח המערער את אשתו המנוחה באכזריות על רקע סכסוך כלכלי במטרה להשיג את אשר סבר כי "מגיע לו" (וראו פרוטוקול הדיון מיום 9.3.2016, עמוד 60, שורה 6), וזאת בהיותה בתוך ביתה שלה – מרחב שחלקה עמו ושאמור היה להיות מקום מפלטהּ ומבצרה. מקרה זה מהווה "מופע" טיפוסי – אם כי חריג וקשה במיוחד בנסיבותיו – של אותה תופעה נפסדת, המהווה חולי חברתי חוצה קבוצות, מגזרים ולאומים שגבה את חייהן של 24 נשים במהלך השנה החולפת.
אחד הקשיים המשמעותיים בהתמודדות עם תופעת האלימות נגד נשים ובהגברת המודעות סביבה טמון בשיעורי הדיווח הנמוכים לגביה, וכן בחששם של המעורבים מלהתלונן על ההתנהגות האלימה או על הסימנים המקדימים לה… אף בענייננו, נמנעה המנוחה מלהתלונן על האיומים שהשמיע כלפיה המערער חדשות לבקרים ומנעה מבני משפחתה לדווח על כך בעצמם, וזאת בשל פחדהּ מהמערער… היבט חמור נוסף של תופעה זו הוא העובדה שבמקרים רבים, השלכותיה ונזקיה חורגים מגבולותיה המצומצמים של מערכת היחסים האלימה, ומתפשטים כאדוות על פני המים לעבר בני משפחה, ידידים וחברי קהילה. חומרה יתרה נודעת להשפעתה של התופעה על ילדים אשר גדלים בצלה של האלימות והופכים, בעל כורחם, לעדי ראייה למעשים. בענייננו, המעשה הנתעב בוצע לנגד עיני בנם הקטין ובעל הצרכים המיוחדים של המנוחה והמערער, והשפעתם של המראות, התחושות והצלילים על נפשו הרכה – מי ישורנה. סבלו של הקטין תואר במכתב קורע לב שקיבלנו לידינו מנציגי משפחת המנוחה… בשל היבטים אלה, לצד אחרים, בית משפט זה חזר והבהיר כי עבירות אלימות נגד נשים המבוצעות בתוך התא המשפחתי יזכו ליחס מחמיר במיוחד (ע"פ 2333/17 פלוני נ' מדינת ישראל (2.12.2018))

עבירות שכללו פגיעה בחסרי ישע

בדומה, הביע את מורת רוחו מניצול מצבם של בעלי מוגבלויות, בפרט לצרכים מיניים. במקרה אחד שבו דן ופסק, מנהל מפעל שקידם את תעסוקתם של בעלי מוגבלויות, ניצל את תפקידו כדי לקיים קשרים מיניים עם בעלת מוגבלות שעבדה במפעל. בבואו לדון בעונשו של מנהל המפעל ציין השופט אלרון כי:

מוטלת על החברה הישראלית החובה והזכות לפעול לשילוב בעלי צרכים מיוחדים בכלל תחומי החיים, ובכלל זה במסגרות תעסוקה, מבלי חשש לביטחונם האישי וניצול מוגבלותם באשר היא. בענייננו, במקום לשמש כמדריך המקשר בין עובדיו לחברה בכללותה, ומאפשר להם לעבוד ולחיות את חייהם ככל בני האדם, המבקש ניצל את מוגבלותה של המתלוננת, תוך שהוא מתעלם מאנושיותה, ומשתמש בה ככלי להגשמת גחמותיו המיניות.
(רע"פ 62352-02-25 דדון נ' מדינת ישראל (26.2.2025))

במקרה אחר, אשר עסק בהתעללות בחסר ישע בבית אבות, קבע דברים דומים, תוך שהחמיר בעונשו של מטפל סיעודי שהתעלל באחד ממטופליו:

החברה המודרנית, המעלה על נס את הטיפול באוכלוסיות החלשות והמוחלשות בקרבה, חייבת להשמיע מתוכה מסר בלתי מתפשר – מי שמנצל את כוחו ושליטתו על חסר הישע, עונשו יהיה חמור בהתאם. אין מדובר במס שפתיים – יש להביא את הדברים לידי ביטוי ישיר בקביעת חומרת העונש.
למרבה הצער אנו נחשפים לאחרונה, יותר ויותר, להתנהלות אלימה כלפי חסר הישע בחברה הישראלית. בין אם בגני הילדים, בין אם בבתי האבות או במוסדות לבעלי מוגבלויות ותשושי נפש, ובין אם בבתים הפרטיים של הנזקקים במצבם למטפלים.
מדובר בתופעה בזויה, מחרידה ומזעזעת.
על אדם הפונה לתעסוקה בתחומים אלו להיות בעל לב רחב ומוטב שיראה באדם המטופל על ידו כבן משפחתו הקרוב, וכי ייגש לטפל בו באופן שיקל על מכאוביו ועל סבלו הקיים ממילא. מי שאינו מסוגל לכך שלא יעסוק במלאכת קודש זו.
(ע"פ 1663/24 עליאן נ' מדינת ישראל (12.6.2025))

דברים דומים קבע גם בעניינה של מערערת שהועסקה במרכז יום טיפולי-סיעודי לאנשים בעלי מוגבלות שכלית-תפקודית, ושהורשעה עם עובדת נוספת בעבירה של התעללות בחסר ישע על ידי אחראי:

צפייה בתיעוד המעשים של המערערת וחברתה כלפיו היא חוויה קשה ומטלטלת בצורה יוצאת דופן. מסרטון זה זועק חוסר האונים של א', הניצב חסר יכולת להתמודד עם המערערת ו[העובדת הנוספת]. אלא שזעקתו נבלעה ולא חדרה לנפשן של השתיים. כפי שתיאר בית המשפט המחוזי, קולו של א' מהווה עבורו נתיב תקשורת אחד ויחיד עם העולם סביבו. נתיב זה נחסם ונאטם על ידי המערערת וחברתה דקות ארוכות.
(ע"פ 5770/24 קומסיי נ' מדינת ישראל (11.8.2025))

ובהמשך:

מכל האמור עולה מסקנה אחת ויחידה: תקלה נפלה תחת ידיו של בית המשפט המחוזי – מן הראוי היה כי המערערת, וחברתה, תרצנה עונש מאסר משמעותי של מספר שנות מאסר בפועל מאחורי סורג ובריח …
עלינו להשמיע מסר חד וברור – עונש של 9 חודשי מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות בגין מעשים שכאלו, אינו משקף את חומרת המעשים; את עוצמת הפגיעה בערכים המוגנים; או את המסר העונשי הנחרץ שצריך לצאת מידי בתי המשפט.
מאחר שלא הוגש ערעור מצד המדינה, ידינו כבולות במקרה זה על פי דין … ואין אנו יכולים להחמיר בעונשה של המערערת. אחרת, לא היה נגזר עליה עונש מאסר בפועל לריצוי בדרך של עבודות שירות, אלא עונש של 3 שנות מאסר מאחורי סורג ובריח לפחות. (שם)

עבירות גביית דמי חסות

סוג עבירות נוסף שהשופט אלרון ראה בו חומרה יתרה באופן שמשפיע על מדיניות הענישה בגדרו, הוא עבירות שעניינם בגביית דמי חסות. במסגרת עבירות אלו, העבריינים סחטו באיומים בעלי עסקים כדי לקבל סכומי כסף משמעותיים בתמורה ל"שמירה״ על בתי העסק. בפסק דינו הדגיש כי עבירות אלו מפוררות את המרקם החברתי והכלכלי בערי ישראל, במושביה ובכפריה. כמו כן, לאחר שהכנסת תיקנה את חוק העונשין וקבעה עונש מזערי (כלומר עונש שבדרך כלל אי אפשר לפסוק פחות ממנו) לעבירות גביית דמי חסות, קבע כי תיקון זה מבטא גילוי דעת מובהק מצד המחוקק בדבר הצורך להחמיר במדיניות הענישה בעבירות מסוג זה. משכך, לשיטתו, העונש הראוי לעיתים בעבירות מעין אלו ראוי שיעמוד על עשר שנות מאסר ואף למעלה מכך. לבסוף, חתם את פסק הדין בפנייה לתושבי היישוב טורעאן, שבו בוצעו העבירות מושא האישום:

לא אשגה אם אומר כי תושבי היישוב טורעאן מביטים אלינו, זועקים את זעקתם ומבקשים מאיתנו כי נצילם מידם הכבדה של אלו אשר הפכו את החיים ביישובם השלו, למקום שהשלווה והרוגע אינם שוכנים בו יותר. המענה שלנו, כבתי המשפט, הוא לגזור על עבריינים אלו ודומיהם, עונש אשר ירחיקם מהחברה לתקופה לא מבוטלת, בתקווה שבכך נסייע להשיב את הביטחון והשלווה לבני היישוב.
(עפ"ג 23486-12-24 מדינת ישראל נ' דחלה (20.2.2025))

תיקי פשיעה מאורגנת

השופט אלרון ישב בראש ההרכב בערעור הנאשמים ב״פרשה 512״, שבה עמדו לדין חברים במשפחות פשע שהשתתפו בארגון פשיעה בינלאומי בראשותו של יצחק אברג׳יל. הליך זה, כלל תשעה ערעורי נאשמים וערעור מדינה. בפסק דין חסר תקדים בהיקפו סקר את פעילות הארגון ואת הקשר בין ״הזרוע הכלכלית״ – שעסקה בין היתר בעסקי הימורים וסחר בסמים, לבין ״הזרוע האלימה״ – שנועדה לתמוך בפעילות הזרוע הכלכלית ולקדם אותה, תוך ניהול ״לחימה״ בארגוני פשיעה מתחרים.

במוקד פסק הדין עמד הפיגוע הפלילי ברחוב יהודה הלוי בתל אביב, שבו ניסו אנשיו של אברג׳יל לחסל את העבריין זאב רוזנשטיין. אשר בסופו, נרצחו שלושה אנשים ונפצעו 53 נוספים. על האירוע ציין השופט אלרון כי מדובר:

״באירוע פלילי מן החמורים שאירעו בישראל, על רקע מאבקי כוח שניהלו ארגוני פשיעה זה בזה, תוך זלזול בחיי אדם, ותוך התעלמות מוחלטת מהמחיר שעלולים לשלם אזרחים חפים מפשע״.

בפסק דין זה נדונו גם עסקאות סמים בהיקפי ענק שכללו הברחת סמים מדרום אמריקה לשם הפצתם באירופה, בארצות הברית, בקנדה, באוסטרליה, ביפן ובישראל, בהיקף כספי כולל של כ-230 מיליון ש״ח.

בפסק דינו, השופט אלרון דחה את מרבית הערעורים. בתוך כך, עונשו של אברג׳יל הועמד על שלושה מאסרי עולם בצירוף 22 שנות מאסר בפועל. על עונש זה אמר את הדברים הבאים:

מי שהורשע בעמידה בראש ארגון פשיעה, תוך רציחתם של שלושה קורבנות תמימים, ופגיעה בעשרות אזרחים, תוך ביצוע ניסיונות רצח ועבירות סמים בהיקף בינלאומי וחסר תקדים – ישהה למשך שארית חייו מאחורי סורג ובריח.
(ע"פ 5136/22 לוקר נ' מדינת ישראל (10.11.2024)).

הסכמי ״סולחה״

השופט אלרון הביע עמדה עקבית ולפיה אין מקום להקל בעונשו של עבריין, בעקבות הסכם "סולחה" בינו לנפגע העבירה. זאת מאחר שדרך זו מהווה הפרטה של דרכי הענישה שקבועות בחוק, וחושפת את קורבנות העבירה ומשפחותיהם ללחצים פסולים (ע"פ 4406/19 מדינת ישראל נ' סובח (5.11.2019)).

השפעת התקשורת על הענישה

לבסוף, השופט אלרון, ציין כי על בית המשפט להישמר מפני החמרת יתר עם נאשמים, הנובעת מלחץ תקשורתי:

דינו של נאשם לא יכול להיגזר ממידת החשיפה התקשורתית של האירוע, או ממידת האהדה הציבורית לה זוכה הקורבן. לא באולפני טלוויזיה או על דפי העיתון נחרץ דינו של נאשם, אלא בין כותלי בית המשפט. אף לא לנו להכריע או להידרש לטענה כי התקשורת סיקרה את האירוע באופן "חד-צדדי", כלשון המערער. סוגיה זו כלל אינה מענייננו. על בית המשפט להעמיד לנגד עיניו את עובדות המקרה, חומר הראיות והוראות הדין – הא, ותו לא.
(ע"פ 1779/22 מדינת ישראל נ' משה (18.6.2023))

דרך אחת מרכזית בה עשה כן, עניינה בפנייה ישירה לנפגע העבירה, על גבי המילים הכתובות בפסק הדין. כך למשל, בעתירה שהוגשה על ידי הוריה של נערה שנפגעה מרכב בעודה חוצה את מעבר החצייה, באופן שהוביל למותה, התייחס השופט אלרון אל הנערה באומרו את הדברים הבאים:

בטרם סיום, הערה אישית – בא-כוחם של העותרים, הוריה של עורוב ז"ל, עו"ד מסאלחה, ביטא בדיון לפנינו בהתרגשות רבה את כאבם הרב על אובדנם הכבד. בין היתר ציין את כישרונותיה ומעלותיה של עורוב בתחום השירה ואת חיבתה לשירי הזמרת פיירוז אשר הייתה נותנת את קולה בשיריה. כדובר השפה הערבית, לא יכולתי שלא להיזכר בשירה האַלְמוֹתִי של זמרת זו –'חָבֵּיתׇק'- 'אהבתיך', ולחוש את כאבם של הורי המנוחה, אשר למרבה הצער לא תזכה לשיר שיר זה לאהובה. יהי זכרה ברוך!
(בג"ץ 7118/20 חביבאלא נ' פרקליטות מחוז צפון (6.2.2022))

במקרה אחר, בעניינו של אח שרצח את אחותו, על רקע התופעה המכונה ״כבוד המשפחה״, התייחס השופט אלרון לקושי הרב הגלום בכך שלא היה מי שישמיע את קולה של המנוחה:

פעמים רבות כאשר אנו דנים בערעורים על הרשעה בעבירת רצח, נציג משפחת הקורבן מבקש לספר, בקול רועד ועיניים דומעות, על האובדן הכבד, על מעלותיו של הקורבן והצער הרב שנגרם מהירצחו. בדיון בערעור זה לא היה מי שידבר בשבחה של המנוחה וישמיע את קולה. נדרש אפוא חשבון נפש עמוק, לא רק מצדו של המערער. יש לקוות כי פסק הדין שניתן בפרשת רציחתה, יהא כגל-עד לזכרה של בחורה צעירה אשר כל שביקשה היה את חירותה.
יש לשוב ולומר באופן ברור ונחרץ: הרצח שלפנינו משקף תפיסת עולם מעוותת שיש לעקור מן השורש, לפיה מה שנתפס כפגיעה בכבוד של אדם או משפחה מצדיק את נטילת חייו של אחר – לרוב של אישה או נערה, כבמקרה המחריד שלפנינו.
לסיום, אביא מדבריו של המשורר ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן, בתרגום חופשי:
"ילדיכם אינם שלכם, ילדיכם הם בני החיים […] על אף שחיים עמכם, אינם בבעלותכם" ובשפת המקור עוצמתן של המילים מהדהדת אף יותר: "أولادكم ليسوا لكم أولادكم أبناء الحياة المشتاقة إلى نفسها, … ومع أنهم يعيشون معكم, فهم ليسوا ملكاً لكم".
(ע"פ 6322/20 רחאל נ' מדינת ישראל (18.9.2022))

דרך נוספת באמצעותה הדגיש את קולו של נפגע העבירה בהליך, נעשתה תוך עמידה על תסקיר הנפגע ומשפחתו, והדגשת הנזקים שנגרמו להם. כך למשל, ציין את הדברים הבאים:

המנוח, תושב הכפר הבדואי חוסניה, נפל במהלך שירותו כשוטר במשמר הגבול. בגבורה רבה, נאבק במערער גם לאחר שזה התקיפו בפתאומיות ודקרו ברקתו. המובא בתסקיר שנערך למשפחת המנוח, וכן הדברים שנשא אחיו במהלך הדיון לפנינו, מגוללים את האבל הכבד שאופף את המשפחה מאז אותו יום נורא בו המערער הוציא לפועל את תוכניתו השפלה. עלינו לזכור תמיד כי מניעי הטרור שמהם פעל המערער – לא הבחינו בין שוטר ממוצא פלוני לבין שוטר ממוצא אלמוני. אלה לצד אלה פועלים שכם אל שכם לשם מטרה אחת – הגנה על ביטחונם של כלל אזרחי ישראל. ולמרבה הצער, אלה כמו אלה חשופים תדיר למעשיהם הנפשעים של מפגעי הטרור – מקטן ועד גדול.
אין ביכולת המילים הנכתבות בפסק הדין כדי לעמעם את כאבה של משפחת המנוח; אך מיצוי הדין עם המערער היא חובתנו. זעקת הציבור שכך נעשה – נשמעת גם נשמעת.
(עפ"ג 65076-03-25 פלוני נ' מדינת ישראל (22.6.2025))

מלבד זאת, בכל פעם הקפיד על תיאור מקיף של מעשי הנאשם ופגיעתו בקורבן העבירה. תיאור שנעשה מתוך צפייה באירועים אלו, כאילו והיה עד להן ברגע התרחשותן. כאב הנפגעים, נשמע באוזניו וחדר לליבו. כך למשל ציין במקרה אחד:

המשיב פגע קשות – נפשית וגופנית, בילדה רכה בשנים, בת 10 בלבד, בעוד היא ישנה בביתה אשר אמור היה להיות מבצרה. לא ניתן להפריז בתחושת האימה והבעתה האוחזת בה בשעת לילה מאוחרת כאשר היא מתעוררת לנוכחות אדם זר, בו נאבקה בכל כוחה על מנת להודפו מעליה. ובהמשך, מתוך פחד עצמה את עיניה ועשתה עצמה כישנה מתוך תקווה כי הלה יניח לה לנפשה ויעזוב את חדרה, ואולם הלה המשיך ללא רחם. הלב יוצא אל הילדה ודומה כי אין מילות נחמה אשר יכולות לבטא באופן ממצה את הרצון לחזקה ולחזק את הוריה בהתמודדותם עם תוצאות הפגיעה בה, אשר לבטח תיתנה את אותותיהן עוד שנים רבות.
(ע"פ 4124/21 רימוני נ' מדינת ישראל (1.6.2022))

כמו כן, במקרה שבו נדון ערעורו של מי שהורשע בניסיון לרצח רעייתו, ציין את הדברים הבאים:

אף אני הקשבתי להקלטת האירוע … המתעדת חוויה מזעזעת. הלמות המערוך אשר צליל פגיעותיו בגולגולתה של המתלוננת ובחלקי גופה האחרים עדיין נשמעות באוזניי כאילו התקבעו להן מאז. מתערבבים להם צלילי החבטות, זעקות המתלוננת ובכיו של הילד הניצב חסר אונים למול השבר הנורא של אביו החובט באימו לקול זעקותיה, בעוד היא מבקשת את רחמיו, והוא ממשיך במעשיו ללא רחם. מחזה נורא שבנוראים.
בשנותיי על כס השיפוט דנתי במאות, אם לא באלפי, תיקי אלימות קשים ופשע חמור – ותיעוד של תקיפה כה אלימה, כה ממושכת, כה אכזרית – איני זוכר. זוועה של ממש התחוללה באותן 7.5 דקות. זוועה ממנה המתלוננת נחלצה בדרך נס, אך לא בלי פגיעות קשות בגוף ובנפש. אף על נפשו העדינה של בנו – המערער לא חס.
המערער ראוי לכל שנת מאסר שנגזרה עליו (ע"פ 1779/22 מדינת ישראל נ' משה (18.6.2023)).

מלבד זאת, גם במישור האופרטיבי, עמד השופט אלרון על החשיבות שבפסיקת פיצוי עבור נפגע העבירה, על מנת להבטיח סעד עבור הנזקים שנגרמו לו. כך, במקרה שבו נדון היחס שבין פסיקת פיצויים לפי הדין הפלילי והאזרחי, ציין כי:

הפיצוי לפי סעיף 77 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) אינו תחליף לסעד האזרחי. המדובר בסעדים המשלימים זה את זה, על מנת להבטיח כי נפגע העבירה יזכה לסעד ראשוני המעניק ביטוי להיקף הנזקים שנגרמו לו כבר בתום ההליך הפלילי.
בהתאם לכך, אף לאחר שבית המשפט המחוזי יפסוק פיצוי למתלונן אין בכך כדי לפגוע בזכותו להגיש תביעה אזרחית בגין הנזקים שנגרמו לו (ע"א 6485/18 מדינת ישראל נ' פלוני, חוות דעתו של השופט י׳ אלרון ‏(‏נבו 26.12.2019‏)‏‏).

בתוך כך, ביחס לשיעור הפיצוי שראוי לפסוק עבור נפגע העבירה ואופן חישובו, הדגיש כי:

מלאכת פסיקת הפיצוי מסורה לשופט, וזאת על סמך הנזק שנגרם לנפגע העבירה… אין לו לשופט אלא שאת עיניו רואות, וכאשר מדובר בפסיקת פיצוי – נזקם וסבלם של נפגעי העבירה הם שעליו לשוות למול עיניו (ע"פ 6576/23 ברכאת נ' מדינת ישראל, פסקה 47 (27.4.2025)).

פרשנות הוראות ברפורמה בעבירות ההמתה

במסגרת פרשנות הוראות הרפורמה, הזהיר השופט אלרון מפני הרחבת יתר פרשנית של נסיבות העבירה המחמירה, לבל יצור הדבר קושי בכל הנגע לתכלית הרפורמה. כפי שהדגיש:

פן החריג ייעשה לכלל וכדי שהתאמת אשמת הרוצח לעונש שנגזר עליו תהא מיטבית, עלינו להיזהר שמא עבירת הרצח בנסיבות מחמירות תתפשט יתר על המידה לתחומי עבירת הרצח "הבסיסית". אם נפרש באופן רחב מן הראוי את הנסיבות המחמירות, ניסוג לעבר מצב הדברים שקדם לרפורמה. זאת, בניגוד לכוונת מנסחי הרפורמה והמחוקק, כפי שבאה לידי ביטוי בלשון החוק הנוכחי… יודגש, ההקפדה על ההבחנה שבין עבירת הרצח "הבסיסית" לעבירת הרצח בנסיבות מחמירות אין משמעותה, בהכרח, הקלה בעונשו של הרוצח. שיקול הדעת המוקנה לבית המשפט רחב הוא, ובמקרה המתאים ראוי לגזור עונש מאסר עולם אף בגדרי עבירת הרצח "הבסיסית" (ע"פ 3546/19 עודה נ' מדינת ישראל, פסקה 21 (15.1.2023‏)‏‏).

כך גם הזהיר בפסקי דינו מפני שימוש יתר בנסיבה בדבר רצח שבוצע תוך שימוש ״באכזריות מיוחדת״, נוכח הקושי הגלום בכך שלמעשה כל רצח טומן בחובו מטבע הדברים מעשה אכזרי:

החשש הוא אפוא מפני הרחבה הדרגתית של היקף נסיבה מחמירה זו, עד אשר עבירת הרצח בנסיבות מחמירות תהפוך לכלל, ואילו עבירת הרצח הבסיסית, תהא החריג. על רקע זה, ניכר כי האתגר הוא בזיהוי אותם מקרים המתאימים להחמרה מיוחדת בשל מידת אכזריותם.
(ע"פ 7905/23 כלאסני נ' מדינת ישראל (16.2.2025))

דברים דומים ציין גם ביחס לנסיבה שעניינה ברצח שבוצע לאחר תכנון או הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית:

כוונת המחוקק לשנות מן המצב שקדם לרפורמה באה לידי ביטוי בדו"ח הצוות שעיצב את הוראותיה, בדברי ההסבר ובלשון החוק. לאורה עלינו ליצוק תוכן פרשני לנסיבה מחמירה זו. מחד גיסא, יש להקנות לסעיף וחלופותיו פרשנות רחבה דיה על מנת שיחול על אותם מקרים המגלמים את מידת האשם וטיב ההתנהגות המצדיקים זאת; מאידך גיסא, אם נפרשו בהרחבה יתרה, נמצא עצמנו קרובים ל"נקודת ההתחלה" שקדמה לרפורמה. מלאכת איזון עדינה זו מחייבת אותנו לפסוע בזהירות עת שאנחנו בוחנים כל מקרה ונסיבותיו (ע"פ 578/21 סעיד אבו סרארי נ' מדינת ישראל, פסקה 33 (16.2.2023‏)‏‏).

במישור אחר, עמד על השוני שחוללה הרפורמה ביחס לעבירת המתה באחריות מופחתת:

קודם הרפורמה, ההתרחשויות הכלולות בעבירת ההמתה באחריות מופחתת, היו חלק מסעיף 300א לחוק העונשין, בנוסחו הקודם. ביחס לכך, חוללה הרפורמה שני שינויים מרכזיים – האחד, יצירת הסדר של אחריות מופחתת, ולא רק של ענישה מופחתת כפי שקבע הדין קודם הרפורמה; האחר, קביעת עונש מרבי של חמש עשרה או עשרים שנות מאסר, לעומת עונש מרבי של מאסר עולם… עבירת ההמתה בנסיבות של אחריות מופחתת כוללת מספר חלופות, אשר לענייננו רלוונטי סעיף 301ב(ב)(1) לחוק… חלופה זו כוללת מספר רכיבים הדרושים להתגבשותה: ראשית, "התנאי הבסיסי" עניינו בטיב ההתנהגות – התגרות כלפי הנאשם, דרישת קשר סיבתי – היות המעשה תגובה לה, ועיתוי מעשה ההמתה – בתכוף לאחר ההתגרות; שנית, תנאי סובייקטיבי שלפיו נדרש כי בעקבות ההתגרות הנאשם התקשה במידה ניכרת לשלוט בעצמו; ושלישית, תנאי נורמטיבי כי בקושי האמור יש כדי למתן את אשמתו של הנאשם, בשים לב למכלול נסיבות העניין (ע"פ 5977/24 קטן נ' מדינת ישראל, פסקה 34 ‏(‏14.12.2025‏); כן ראו ביחס לרכיבים אלו את פסקי דינו ב: ע"פ 3551/23 היילה נ' מדינת ישראל (11.8.2024), וע"פ 881/23 סמורז'בסקי נ' מדינת ישראל (9.3.2025)‏‏).

מדיניות ענישה

בכל הנוגע למדיניות הענישה בעבירות ההמתה, תרם כאמור השופט אלרון גם כן תרומה כבירה. תחילה, ביחס למדיניות הענישה בעבירת הרצח, קבע השופט אלרון את הדברים הבאים:

עונש של מאסר עולם בגין עבירה של רצח בכוונה אינו בגדר עונש מוצא, אלא עונש מרבי שראוי לגזור אותו בנסיבות המתאימות; יש לקבוע מתחם ענישה מצומצם המבטא באופן הולם את מרכזיות עיקרון ההלימה; ובגדרי המתחם – גזירת עונשו של מי שהורשע בעבירת הרצח בכוונה בתחתית מתחם הענישה או בסמוך לה, מחייבת נסיבות המצדיקות זאת והנמקה מתאימה. עם זאת, מובן כי מלאכת עיצוב מדיניות הענישה רחוקה מלהיות שלמה, וממקרה למקרה נוצק תוכן פרשני נוסף להוראות הרפורמה בעבירות ההמתה, וכך מתגבשת שלב אחר שלב מדיניות הענישה (ע"פ 1188/23 אלעמורי נ' מדינת ישראל, פסקה 13 ‏(‏16.7.2023‏)‏‏).

מלבד זאת, הדגיש כי הרפורמה משקפת החמרה מהותית במקרים של רצח שבוצע באדישות:

הכללת היסוד הנפשי של "אדישות" בגדר עבירת הרצח מהווה את אחד החידושים החשובים שבתיקון 137. חידוש זה נושא עמו קביעה נורמטיבית ברורה באשר לחומרה שביסוד נפשי זה וממחיש את קרבתו הגדולה ליחס החפצי של הכוונה. אין להקל ראש בחידוש זה ובתפיסה הערכית שהוא מבשר באשר לקדושת ערך חיי האדם. על בתי המשפט הגוזרים את דינם של הממיתים באדישות לשקף את השינוי שבתיקון, ולצקת לתוכו תוכן באמצעות רמת ענישה הולמת וגבוהה באופן משמעותי מרמת הענישה שהיתה נוהגת בטרם התיקון, ביחס לעבירת ההריגה. עונש מאסר העולם כעונש מרבי בעבירת הרצח הבסיסית, מבטא את חשיבות ערך חיי האדם ואת החומרה המיוחדת הגלומה בקיפוח חיי אדם, וזאת לצד האפשרות להשית ענישה הולמת ומתאימה בכל מקרה ונסיבותיו (ע"פ 1464/21 קפוסטין נ' מדינת ישראל, פסקה 51 ‏(11.9.2022‏)‏‏).

כמו כן, במקרה תקדימי העמיד את עונשו של נאשם בערעור המדינה על עונש מאסר עולם, תוך שציין כי:

ניתן לכאורה לטעון כי ההבדל בין מאסר עולם לבין מאסר בפועל בן 29 שנים אינו כה משמעותי באופן המצדיק את התערבות ערכאת הערעור. טיעון זה אינו נטול היגיון. אולם, בעונש של מאסר עולם גלום מסר, שבמקרים החמורים שבחמורים שבהם אדם נוטל את חייו של אחר – יהא עונשו החמור שהדין מכיר. מסר זה הוא בעל חשיבות יתרה, ויש להשמיעו בקול רם וצלול – עבירת הרצח הייתה, ונותרה, החמורה שבספר החוקים; העונש שניתן לגזור בגינה היה, ונותר, החמור שבדין; עקרון קדושת החיים, עודנו נישא מעל יתר השיקולים והאינטרסים (ע"פ 1213/21 וואסה נ' מדינת ישראל, פסקה 24 ‏(‏11.8.2022‏)‏‏).

אשר לעבירת המתה בקלות דעת, ובייחוד עבירות המבוצעות במסגרת תאונות דרכים, קבע כי מדיניות הענישה שנקבעה טרם הרפורמה במקרים אלו, נותרה בעינה גם לאחריה. וזאת, למרות השוני בין העונש המירבי שהיה קבוע לצד עבירת ההריגה לבין זה שקבוע לצד עבירת ההמתה בקלות דעת. ביחס לכך, קבע כי:

המחוקק לא ביטא בכך כי רצונו לשנות ולהפחית את רמת הענישה בגין מעשיו של הממית קל הדעת, אלא שקביעת העונש נועדה במידה רבה לשקף את רמת הענישה שקדמה לרפורמה… כך, על בסיס ההנחה כי בעבירה זו יכללו לאחר הרפורמה מקרים של תאונות דרכים חמורות… משכך, התלם שנחרש בפסיקת בתי המשפט במרוצת השנים, ביחס לענישה הנהוגה בעבירות הריגה בתאונות דרכים, נותר בעינו גם לאחר הרפורמה. במסגרתו, בתי המשפט קבעו שלושה כללים מנחים שנשקלים במלאכת גזירת עונשו של נהג המורשע בעבירה זו. הראשון – כי בשל הצורך להגן על עיקרון קדושת החיים בכביש, יש להנהיג מדיניות ענישה מחמירה; השני – למידת קלות הדעת בנהיגה יינתן משקל מרכזי בענישה; שלישי – בקביעת עונשו של הנהג, יינתן משקל נמוך, באופן יחסי, לנסיבותיו האישיות (עפ"ג 42401-10-24 בלום נ' מדינת ישראל, פסקאות 13-12 ‏(16.11.2025‏)‏‏).

עקרון ההדדיות

אחד מבין התנאים להסגרת עבריין, המהווה תנאי מקדמי לכך הוא קיומו של הסכם הסגרה בין המדינות, המושתת על עקרון ההדדיות. עקרון זה, אשר מהווה עקרון יסוד גם בדיני ההסגרה במשפט הבינלאומי, מבקש לשמור על שיתוף פעולה הדדי בין מדינות להסגרת מבוקשים, כך שיענו האחת לבקשת השנייה בסיוע לאכיפת הדין עם עבריינים המצויים בשטחן.

אולם, אין נגזר מן עקרון ההדדיות, כלל המחייב בכל מקרה הסגרה לישראל וההפך; אלא שניתן להסתפק בשפיטת המבוקש והעמדתו לדין בשטח אותה המדינה. כלל זה, כפי שקבע השופט אלרון מגשים בתורו את עקרון ההדדיות:

תנאי ההדדיות מתקיים גם מקום בו המדינה המבקשת אינה נוהגת להסגיר את אזרחיה אלא מעמידה אותם לדין בתחומיה, באופן המקיים את העקרון 'הסגרה או שפיטה'. בדרך זו מגשים עקרון ההדדיות את תכליתו לקדם שוויון וכבוד בין מדינות, כמו גם שיתוף פעולה בינלאומי במאבק בפשיעה (ע"פ 8304/17 למפל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 30 (8.5.2018))

כאמור, עקרון ההדדיות מתבטא בהסכם הסגרה בין המדינות, שרק אז ניתן יהיה להסגיר מבוקש למדינה אחרת. אלא שישנו חריג לכך, והוא במקרה שבו חותמת מדינת ישראל על הסכם הסגרה אד-הוק, כלומר, הסכם להסגרת מבוקש ספציפי מבלי הכרה ביחסי הסגרה כלליים ושיתוף פעולה בין המדינות. במקרה תקדימי שעסק בכך, במסגרתו חתמה ישראל על הסכם הסגרה אד-הוק עם מדינת מקסיקו להסגרת העבריין המבוקש, קבע השופט אלרון כי ניתן להכיר באפשרות בדין לכרות הסכמים מסוג זה, תוך שעמד על הצורך בהכרה בחריגים לעקרון ההדדיות:

ההדדיות מהווה עיקרון מרכזי בדיני ההסגרה, אך היא אינה יסוד שבלעדיו אין. לכך מספר טעמים: תחילה, המאבק בפשיעה הבינלאומית מצדיק כי מדינות "תמחלנה על כבודן" ויתרמו למאמץ המשותף במיגור הפשיעה הבינלאומית גם בהעדר התחייבות פרטנית באשר לשותפות שכזו מצד המדינה האחרת. שכן, לשתי המדינות מטרה משותפת במיגור הפשיעה, גם אם אין ביניהן התחייבויות וקשרים. מעבר לכך, כבילת ההסגרה לעיקרון ההדדיות עלולה להכריח את המדינה לתת מקלט לעבריין ולסבול את נוכחותו בתוך החברה, למרות הסיכון לחברה והנזק הכרוך בכך. דרישה מעין זו מסבה גם טעם לפגם מבחינה מוסרית, שכן מדינת המקלט חייבת, בעל כורחה, לחפות על העבריין בשטחה או לכל הפחות לגרשו למדינה אחרת, אך אין בידיה האפשרות להסגירו אל המדינה המבקשת שבה יועמד לדין בגין מעשיו (פלר, בעמ' 95)… לצד האפשרות הרווחת כי ההסגרה תתבצע על יסוד הסכם דו-צדדי או אמנה רב-צדדית, קיימת האפשרות לכרות "הסכם מיוחד" – הסכם אד הוק… הסגרה הנעשית מכוח הסכם אד-הוק מדגישה את רצונה של המדינה המתבקשת שלא להוות מקלט לעבריינים ולסייע באכיפת שלטון החוק גם במחיר של ויתור על התחייבות הדדית מטעם המדינה המבקשת במקרה זה (עה"ס 3619/24 סלומיאנסקי נ' פרקליטות המדינה, המחלקה ליחסים בינלאומיים, פסקאות 26-25 (10.4.2025)).

לצד זאת, הדגיש באותו מקרה כי במקרים בהם כורתת ישראל הסכם הסגרה אד-הוק, על בית המשפט לוודא כי ההסגרה תעמוד בתנאים הנדרשים לשם הסגרת מבוקש מכוח חוק ההסגרה בישראל. בין היתר, על בית המשפט לבחון כי קיים בסיס ראייתי מספק להסגרת המבוקש, וכי המדינה המבקשת היא בעלת מוסדות משפט שיאפשרו למבוקש לקבל הליך הוגן.

עקרון ״הפליליות הכפולה״

עקרון יסוד נוסף בדיני ההסגרה הוא עקרון "הפליליות הכפולה". לפיו, נדרש שהמעשה שההסגרה מבוקשת בגינו, יהיה מעשה אשר נחשב לעבירה הן במדינה המבקשת והן במדינה המתבקשת להסגיר את המבוקש. זאת שכן:

היותו של המעשה בר-עונשין במדינה המבקשת, הוא הבסיס הנורמטיבי לבקשת ההסגרה ומקור הלגיטימציה שלה, שהרי אם המעשה אינו עניש במדינה המבקשת, אזי בקשת ההסגרה עומדת בניגוד לעקרון החוקיות במדינה המבקשת עצמה (עה"ס 1204-12-24 פאן נ' מדינת ישראל, פסקה 37 ‏(‏נבו 29.6.2025‏))‏‏.

השופט אלרון הדגיש כי העיקרון דורש שהמעשים המיוחסים למבוקש יצמיחו עבירה פלילית, גם אם אין זהות מלאה בשם העבירה או בהגדרתה. כך, לדוגמה, ארצות הברית ביקשה להסגיר נאשם בעבירת קשירת קשר להלבין הון, ואילו בישראל המעשים שיוחסו לו הקימו עבירה של הלבנת הון. חרף השוני בין העבירות, הוא קבע כי אין בכך פגם מבחינת יישום עקרון הפליליות הכפולה:

בזוכרנו כי אמת המידה היא זהות המעשה ולא בהכרח זהות העבירה, התוצאה היא כי בבחינת ממד הגדרת העבירה, מתקיימת דרישת "הפליליות הכפולה". המעשים המיוחסים למערער מגבשים אפשרות תיאורטית להעמיד לדין את המערער בגין עבירת הלבנת הון (עה"ס 1204-12-24 פאן נ' מדינת ישראל, פסקה 52 ‏(‏נבו 29.6.2025‏))‏‏.

עוד נקבע שם כי עבירת קשירת הקשר לביצוע עבירה נחשבת ל"עבירת פנים" גם אם קשירת הקשר בוצעה מחוץ למדינה המבקשת, וגם כשלא הייתה כוונה מיוחדת שתתבצע עבירה במדינה זו, כל עוד העבירה מושא הקשר התבצעה בפועל במדינה המבקשת.

חריג תקנת הציבור

אחד החריגים לחובה המוטלת על מדינה להסגיר מבוקש, הוא במצב שבו ההסגרה מנוגדת ל"תקנת הציבור״. בפסק דינו, השופט אלרון עמד על כך שמדובר בחריג מצומצם, אשר שמור למקרים קיצוניים שבהם הפגיעה בזכויות המבוקש כתוצאה מהסגרתו תהיה חמורה במיוחד ותעלה על האינטרס הציבורי שגלום בהסגרתו (ע"פ 7835/17 בלומברג נ' היועץ המשפטי לממשלה (7.11.2018)).

עוד קבע כי כדי ליהנות מתחולת החריג, על המבוקש להסגרה להוכיח באופן ממשי את הפגיעה הצפויה בזכויותיו כתוצאה מההסגרה:

מבחינה ראייתית, על הטוען לחשש מפני פגיעה בזכויותיו באופן העלול לפגוע בתקנת הציבור כתוצאה מהסגרתו להצביע על הערכה ממשית בסבירות גבוהה לכך שאם יוסגר אכן יפגעו זכויותיו, ולעניין זה אין די בהעלאת טענות כלליות בדבר קיומו של סיכון או הצבעה על ליקויים בהתנהלותן של רשויות החקירה במדינה המבקשת.
(ע"פ 4576/18 גרוס נ' מדינת ישראל (25.2.2019))

את גישת הריסון השיפוטי שנקט השופט אלרון בתחום המוסדי, אפשר להדגים בראש ובראשונה באמצעות עמדתו ביחס לאפשרות לערוך ביקורת שיפוטית על תוקפם של של חוקי יסוד. לשיטתו, אין מקום לערוך ביקורת וליתן סעד במקרים אלו, אלא רק במקרים חריגים שבחריגים כאשר ישנו חשש ממשי לפגיעה בזכויות אדם, וזאת רק כמוצא אחרון. כך קבע בפרשה שעסקה ב"פשרת האוזר-הנדל". באותו מקרה, הכנסת תיקנה את חוק-יסוד: משק המדינה בהוראת שעה, שתוקפה זמני, בניגוד לתוקף ארוך הטווח אשר אמור להיות להוראה עקרונית בחוק יסוד. בית המשפט העליון בדעת רוב, נתן להסדר ״התראת בטלות״, תוך שהסתמך על דוקטרינת השימוש לרעה בסמכות המכוננת, הבוחנת האם מדובר בנורמה שמן הראוי כי תמצא את מקומה בחוקה הכתובה של ישראל. השופט אלרון התנגד, בדעת מיעוט, לשימוש בדוקטרינה זו, תוך שעמד על גישתו העקרונית בסוגיה זו:

לגישתי, הכרעה כה חשובה צריכה להתקבל על ידי הציבור ונציגיו הנבחרים, תוך ראייה כוללת באשר לתפקידו ומקומו של בית משפט זה להעביר ביקורת שיפוטית על חוקי היסוד […]
קשה להלום כי בית משפט זה ייטול לעצמו סמכות לבקר את ההצדקות לחקיקת חוק-יסוד, והוא שיקבע ויאמר את המילה האחרונה באשר לשאלה אם ראוי להכליל בחוקה הכתובה של המדינה הוראה זו או אחרת – ואילו לנבחרי הציבור לא תהא שום אפשרות להשיג על כך.
יש שיאמרו כי בראייה ארוכת טווח, גישה מעין זו המבקשת להעניק לבית המשפט עוד ועוד סמכויות, כאשר הגבולות לכוחו הולכים ומטשטשים, תביא לפגיעה באמון הציבור בו – ולבסוף גם להחרפת השחיקה בציות להכרעותיו […]
[…] אף אם נלך בדרכו של בית משפט זה בעניין המרכז האקדמי או בדרכה של הנשיאה בחוות דעתה בעתירות שלפנינו, ונאמץ גישה אשר לפיה במקרים מסוימים ניתן לקבוע כי הכנסת עשתה 'שימוש לרעה' בסמכותה כרשות מכוננת – הרי שלטעמי יש להותיר זאת למקרים חריגים וקיצוניים בלבד, שבהם הדבר עלול לפגוע בזכויות היסוד של הפרט, וכמוצא אחרון בלבד (בג"ץ 5969/20 שפיר נ' הכנסת, פסקאות 10-9 לחוות דעתו (23.5.2021)).

על גישה זו חזר גם בפסק הדין שנודע בכינויו – "בג"ץ הסבירות", תוך שציין כי אף לא מתקיים בעניין זה החריג הצר בדבר פגיעה בזכויות הפרט:

מששבתי על עמדתי העקרונית… הרי שגם לו הייתי נכון ללכת לפי חריג צר, כאמור בחוות דעתי בעניין שפיר, במקרה שלפנינו הטענות כלפי תיקון מס' 3 אינן בשלות להכרעה – כפי שארחיב כעת. על כן, דין העתירות ממילא להידחות. בבסיס עמדתי ניצבת העובדה כי בעתירות נטען, בהרחבה, כיצד יש בתיקון מס' 3 כדי לפגוע פגיעה אנושה במאפייניה הדמוקרטיים של מדינת ישראל, ובפרט בשלטון החוק ובהפרדת הרשויות. להשקפתי, אין לקבל תחזיות קודרות שכאלו כעובדה מוגמרת שעל פיה יש להכריע. בשלב זה, טרם נוצקה פרשנות כלשהי לתיקון מס' 3; טרם נתבררו גבולותיו; וטרם הוצג לנו מקרה אחד שבו בית המשפט ביקש להעניק סעד אולם ידיו היו כבולות בשל תיקון מס' 3 (בג"ץ 5658/23 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת, פסקה 7 לחוות דעתו (1.1.2024))

כך גם ב"בג"ץ הנבצרות" הדגיש וציין את עמדתו העקרונית בנושא והוסיף את הדברים הבאים:

אין לי אלא להצטרף לקריאה לכינונו של חוק יסוד: החקיקה. אולם, עד שזה יכונן, שומה עלינו לנהוג בריסון ואיפוק מתוך הכרה במגבלות סמכויותינו. כשלעצמי, איני מוכן לוותר על התקווה שאזרחי מדינת ישראל, באמצעות נבחריהם, יעצבו בכנסת חוקה ראויה שבה נוכל להתגאות בלב שלם ואשר תשקף באופן הולם את כלל חלקי החברה הישראלית; עליהם מוטלת המלאכה – ולא על בית משפט זה.
(בג"ץ 2412/23 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת (3.1.2024))

אף במקרים בהם ההסדר שעמד לבחינה עורר קושי, הדגיש כי אין בכך כדי להצדיק ביקורת שיפוטית חוקתית. קושי וחוסר הסכמה – אינו שקול לכשעצמו להתערבות בהסדר. ביטוי עקרוני לכך ניתן לראות בפסיקתו בבג״ץ דרעי. בתשתית שעמדה ביסוד המקרה, עמד התיקון לחוק-יסוד: הממשלה, שבמסגרתו ביקשה הכנסת לקראת תום כהונתה לאפשר לאריה דרעי להתמנות לשר בממשלה, למרות שהורשע בעבירה פלילית. בית המשפט העליון דחה פה אחד עתירות נגד התיקון לחוק-יסוד, ולצד זאת קבע ברוב דעות שהמינוי של דרעי לשר בממשלה פסול בשל סיבות אחרות. מנגד, השופט אלרון סבר בדעת יחיד כי על בית המשפט להימנע מהכרעה לגבי חוקיות המינוי, ולהורות לראש הממשלה שיפנה, תוך 30 יום, אל יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת, כדי שזה יקבע אם יש קלון בהרשעתו האחרונה .של דרעי (בג"ץ 8948/22 שיינפלד נ' הכנסת (18.1.2023))

אף במדרג הנורמטיבי של חקיקה ראשית, הסתייג מהרחבות לאפשרות להתערב ולפסול הסדרים אלו. כך, בעתירות שהוגשו נגד תיקון לפקודת המשטרה, ציין:

אם נורה על ביטול התיקון לחוק או חלקו, הרי שאנו מייסדים כעת קטגוריה נוספת של מקרים שבהם הורה בית משפט זה על בטלות חקיקה ראשית – מקרים שבהם נוסח החוק אינו בעייתי כשלעצמו אם הוא מיושם כדין, אולם מתוך חשש כי ייעשה בו שימוש לרעה החורג מגבולות המותר, נורה על בטלותו כצעד "מניעתי". מדובר בקפיצת מדרגה משמעותית ובעייתית במיוחד – לא עוד "מוצא אחרון"; לא עוד ריסון, זהירות ואיפוק. מה שהחל כחריג וקיצוני במיוחד – אולי כבר אינו כה חריג.
(בג"ץ 8987/22 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הכנסת (2.1.2025))

בהמשך לכך, הדגיש את חשיבות הריסון השיפוטי בבחינת דבר חקיקה של הכנסת. אופן התנהלותה ותוכן דבר החקיקה – הם בדרך כלל עניין להכרעת הציבור, ואל לו לבית המשפט להתערב בכך:

עלינו להיזהר עד מאוד שמא כל חוק שנוי במחלוקת המתקבל על ידי הכנסת יהפוך למעין "חוק על תנאי" עד אשר יאושרר על ידי בית משפט זה לאחר דיון והכרעה בעתירות הרבות אשר יוגשו לבטח. בעתירות שכאלו עלינו לנהוג בהתאם למגבלות המוטלת עלינו מתוקף עקרון הפרדת הרשויות ומתוך כבוד ליתר הרשויות. הכנסת היא המקום שבו צריך להתקיים ליבת הדיון הציבורי; היא המקום שבו צריכות להתקבל ההכרעות הציבוריות הקשות ביותר בין עמדות שונות; היא המקום שבו קיים ביטוי מובהק וישיר ככל שניתן לדעות הרווחות בציבור. הכנסת – ולא בית המשפט. (שם)

על החשיבות שבשמירה על כך שפעולות חברי הכנסת יעמדו למבחן הציבור ברוב המקרים ולא במבחנו של בית המשפט כשאין הצדקה ברורה לכך, חזר הדגיש במקרים רבים. בעניין זה ניתן לראות את קביעתו בבג״ץ שעסק בבקשה לפסול את ח״כ עמיחי שיקלי מלהתמודד לכנסת ברשימת הליכוד. בית המשפט העליון ברוב דעות קיבל את העתירה נגד ההחלטה ואיפשר לו להתמודד ברשימת הליכוד. השופט אלרון אשר נמנה עם דעה זו, הזהיר מפני החלפת שיקול דעת הציבור בבחירת מועמדיו בשיקול דעתו של השופט, כך שלגישתו בית המשפט נדרש–

להימנע מלהתיימר להכריע האם התנהלות כזו או אחרת אותה ביצעו המערער, ימינה או כל גורם פוליטי אחר, עולה בקנה אחד עם אידיאולוגיה מסוימת או לא. בכפוף להוראות הדין, בחינה האם נבחרי הציבור פעלו בהתאם לאידאולוגיה אשר בשמה נבחרו לתפקידם ראוי כי תיעשה על ידי הציבור ולא על ידי בית המשפט.
(ע"ב 6615/22 שיקלי נ' יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-25 (3.11.2022))

כאמור, לצד גישתו המרוסנת בהיבט המוסדי, הכיר השופט אלרון בפתח צר להתערבות בחקיקת יסוד ככל שישנו חשש לפגיעה בזכויות הפרט. מלבד זאת, הדגיש במקרים רבים כי החשיבות שבשמירה על זכויות וקהילות בחברה, מוליכה לצורך בהסמכה ברורה ומפורשת עבור פעולות שעשויות לפגוע בזכויות. גישה זו נצרכת הן לצורך הגנה מידתית על זכויות והן בעבור יתרונות אחרים:

הכלל הוא כי ראש הרשות המקומית אינו מוסמך לממש את הסמכויות הכלליות שהוקנו לרשות, אלא לפי הסמכה מפורשת שניתנה לו על ידי המועצה הנבחרת לפי חוקי העזר… הדבר נכון ביתר שאת כאשר יש בהחלטות ראש הרשות המקומית כדי לפגוע בזכויות הפרט. אני סבור כי במקרים אלו, נדרשת הסמכה מפורשת וברורה לעשות כן בחוק עזר שהותקן על ידי המועצה הנבחרת – אשר אף הוראותיו מוגבלות לסמכות שניתנה לעירייה על פי חקיקת הכנסת. דרישה זו להסמכה מפורשת בחקיקה ובחוק עזר לפגיעה בזכויות הנעשית על ידי ראש הרשות המקומית, יש בה כדי להגביר את הפיקוח על החלטותיו, לצמצם את החשש לפגיעה לא מידתית בזכויות, ולהבטיח כי יתקיים דיון ציבורי באשר לאיזון הראוי בין האינטרסים והזכויות המתנגשים (עע"מ 1775/20 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' עיריית ירושלים, פסקה 11 ‏(‏24.9.2020‏)‏‏

כמו כן, העיר כי שימוש בסמכויות שונות של הרשות, עליהן להיעשות תוך הקפדה יתרה על נהלי הרשות באופן שאינו פוגע בזכויות באופן ממשי. אף במקרה שבו הרשות המשטרתית שינתה את נהלי, באופן שהוביל לכך שהעתירה מיצתה עת עצמה, לא ראה בכך כדי לייתר את החשיבות שבהדגשת הצורך בשמירה על זכויות הפרט, אף למען מקרים עתידיים (בג"ץ 5882/18 קרויס נ' משטרת ישראל, פסקאות 3-2 לחוות דעתו ‏(‏19.8.2020‏)‏‏).

השופט אלרון הדגיש את החשיבות שבביקורת שיפוטית אשר אינה מצמצמת את סמכותה של הרשות בעלת התפקיד הרלוונטי. בין אם יסודה של הקביעה באחריות המצויה בידי אותה הרשות לקבל את ההחלטות בתחום סמכותה, בין אם הדבר נבע מהכרה במומחיות הרשות או הגוף המקצועי שעומד לבחינה ומחמת טעמים ושיקולים נוספים אחרים.

כך לדוגמא ניתן לבחון את הקביעה שיסודה בטעם הראשון, כלומר מקרה שבו הדגיש את הצורך בפרשנות מרחיבה לרשות שאינה גורעת מתחום סמכויותיה, ניתן למצוא בפסק הדין שעסק בבקשת שר הכלכלה להפסיק את כהונתה של הממונה על התחרות. באותו מקרה, סירב נציב שירות המדינה לכנס את ועדת המינויים כדי שתדון בבקשת השר, מאחר שלגישתו לא התמלאו התנאים להפסקת כהונת הממונה. בית המשפט העליון קבע בדעת רוב כאמור בחוות דעתו של השופט אלרון, בעיקרו של דבר, כי בנסיבות המקרה לא הייתה לנציב שירות המדינה סמכות לדחות את בקשת השר לבדו וללא דיון בוועדה. עוד הוסיף הערות עקרוניות באשר לפרשנות שהציגו הנציב וגורמי הייעוץ המשפטי לממשלה בנסיבות אותו המקרה:

במבט כולל, דרך הילוכם של משיבי המדינה בסוגיה שלפנינו היא כזו – מלכתחילה, הם מבקשים להעביר את בקשת השר דרך שלב "בדיקה מקדימה" … ובו ייבחן אם הבקשה עומדת ברף ראייתי מסוים. זאת, כמעין "תנאי סף" על מנת שהוועדה תתכנס לדון בבקשת השר. בכך אין די לעמדתם – מוסיפים הם כי לנציב סמכות לדחות, לבדו, את בקשת השר; כי גם את עילות הפסקת הכהונה כשלעצמן יש לפרש בצמצום ניכר … ; ואף כי יש לפרש כל תנאי ותנאי בכל אחת מעילות הפסקת הכהונה באופן מצמצם תוך הוספת רכיבים אובייקטיביים שונים. קריאה כזו של החלטות הממשלה וההנחיה, מקימה מכשול אחר מכשול; גוזרת צמצום אחר צמצום; ומותירה פתח צר ביותר לממשלה להפעלת סמכותה. אם כך היה קבוע בחקיקה או בהנחיה רלוונטית – כך היה מתחייב לפעול; ואולם, כאשר מתווה זה נסמך כל כולו על פרשנות, על "עקרונות" שניתן להוליכם לכיוון כזה כפי שניתן להוליכם לכיוון האחר, לצד תכליות כלליות; וכל זאת ללא עיגון מספק בלשון החקיקה וההנחיות הרלוונטיות או בתכליתן – לא ניתן לקבלו.
(בג"ץ 6075/24 לביא זכויות האזרח מינהל תקין ועידוד ההתיישבות (ע"ר) נ' נציב שירות המדינה (28.7.2025))

גישתו זו, המבקשת להעניק לרשות המוסמכת שיקול דעת רחב במילוי תפקידה, ביטא בפסקי דין רבים אחרים שנתן. נדגים זאת בהרחבה ומבלי למצות את הדוגמאות לכך באמצעות קביעותיו בתחום דיני התכנון והבנייה.

את דרך הילוכינו נתחיל במקרה שבו דן ופסק, במסגרתו הוועדה הארצית לתכנון ולבנייה של מתחמים מועדפים לדיור (הוותמ"ל) אישרה תכנית מועדפת לדיור ב"מתחם 10", אשר רובו בשטח השיפוט של עיריית נתיבות. בית המשפט לעניינים מנהליים קיבל עתירה שהוגשה נגד החלטת הוותמ"ל וביטל את ההחלטה האמורה. במסגרת ערעור שהוגש על פסק הדין, הורה השופט אלרון כי יש להשיב את החלטת הוותמ"ל על כנה. בתוך כך, עמד על תכליות החוק לקידום הבנייה במתחמים מועדפים לדיור (הוראת שעה), התשע"ד–2014, שאחת מהן עניינה בצורך לאפשר הגדלה מהירה של היצע יחידות הדיור. כמו כן, הדגיש כי החלטה לקדם תוכנית במסלול מזורז באמצעות הוותמ"ל, כפופה לכללי המשפט המנהלי, וכי בחינת תקינותה נערכת בשלושה היבטים: מישור הסמכות, מישור ההליך ומישור שיקול הדעת. כאשר היקף הביקורת השיפוטית בכל אחד ממישורים אלו, מותאם למידת המומחיות המקצועית שדרושה לצורך בחינתם. כך, למשל, בית המשפט אינו מחליף את שיקול הדעת המקצועי של גופי התכנון. על בסיס מכלול האמור, קבע כי לא הייתה עילה להתערב בהחלטה הותמ״ל (עע"ם 29/20 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה נתיבות נ' מועצה מקומית שדות נגב (26.11.2020)).

על קביעתו כי לרשויות התכנון והבנייה נתון שיקול דעת רחב בהיבט המקצועי, שב וחזר בהליכים נוספים, בהם ניתן למצוא את ההליך שעסק בהחלטת מוסדות התכנון לגרוע מבנה ״בית המכס הצפוני״ בנמל יפו מרשימת המבנים המוגנים לשימור:

חשיבותו ההיסטורית והתרבותית של בית המכס השוכן על שפת הים בחופי יפו העתיקה אינה שנויה במחלוקת. עיקר המחלוקת שבפנינו היא בקביעת סדרי העדיפויות בין האינטרסים לשימור המבנה בשל חשיבותו ההיסטורית לבין האינטרסים שבהקמת מרחב ציבורי פתוח במגע ישיר עם קו המים, אשר עומדים בבסיס החלטתה של עיריית תל אביב-יפו לפעול להריסת המבנה …
ההחלטה הממשלתית להסיר את המבנה מהרשימה התקבלה בהתאם להמלצת המועצה הארצית ו[הוועדה לשמירת הסביבה החופית], ואומצה לבסוף בהחלטת ממשלה לאחר הגשת ערר מטעם השר להגנת הסביבה. בנסיבות אלו, שבהן מוסדות התכנון הבכירים ביותר הם אלו שאישרו את ההחלטה לאחר שבחנו את מכלול השיקולים הנוגעים לעניין, לא שוכנעתי כי קמה עילה להתערב בהחלטתם.
(בג"ץ 5974/17 המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה (23.1.2019))

במקרה אחר, גופי התכנון אישרו לקדם תוכנית להקמת רכבל לעיל העתיקה בירושלים, שתחילת מסלולו במתחם הרכבת הישנה בעיר וסופו בתחנה הסמוכה לשער האשפות. בסיכום פסק דינו בהליך זה, עמד על הדברים הבאים:

יש הסבורים כי התועלת שבשיפור הגישה לאתרים הקדושים שבעיר העתיקה, ובפרט לכותל המערבי, תוך יצירת גורם משיכה תיירותי נוסף, מצדיקה את ה"נזק" שייגרם מהקמת הרכבל. יש שיחלקו על כך. אולם נפסק זה מכבר, כי "ההכרעה בין ההשקפות התכנוניות השונות ובין האידיאולוגיות החברתיות השונות המפעמות בהן, מסורה לגופי התכנון שנקבעו לשם כך על ידי המחוקק – ולאלה בלבד – והכל כמובן בכפוף לקיום ראוי ומדוייק של הליכי התכנון לפרטיהם, כקבוע בחוק. משאלה התקיימו – וכך הוא בעניין התוכנית דנן – שוב אין הדבר עניין לבתי המשפט לענות בו".
.(בג״ץ 7841/19 ארגון עמק שווה נ' ממשלת ישראל (15.5.2022); כן ראו יישום גישה דומה בעניין עע"ם 122/19 עמותת זכרון זאב צבי נ' מועצת עיריית ירושלים ((4.8.2019)

לצד ההכרה בשיקול הדעת המקצועי הרחב שנתון לרשויות המנהל, השופט אלרון העניק משקל משמעותי לשיקולים חברתיים שונים במסגרת קביעותיו. כך למשל, קבע כי על ועדות לתכנון ובנייה לשקול, מלבד שיקולים תכנוניים, גם שיקולים חברתיים וסביבתיים במסגרת החלטותיהן (עע"ם 7310/16 עירית בת ים נ' ועדת המשנה לעררים המועצה הארצית לתכנון ולבנייה (23.10.2018)).

מלבד זאת, כאמור כפי שפורט בפרק העוסק בפסיקותיו בתחום של משפט וחברה, הדגיש בעתירות מנהליות בעניינם של מי שמבקשים לקבל הכרה בזכאותם כ״דיירים ממשיכים״, את ערכו וחשיבותו של בית המגורים בעבור המתגורר בדירה, ואת ההשלכות החמורות של שלילת הזכות להמשך מגורים בדירות מסוג זה בחלוף שנים רבות (עע"ם 2150/22 אסיס נ' משרד הבינוי והשיכון (27.3.2023)).

כמו כן, הכיר בחובת הרשות לספק לילדים בעלי צרכים מיוחדים אמצעים סבירים על מנת שיוכלו להגיע לבית הספר, ובכלל זה הפעלת מערך הסעות במקרים המתאימים, כדי שיוכלו להשתתף במסגרות החינוך הרגילות ובמטרה לשלבם בחברה. בעניין זה הדגיש כי האינטרס בקידום תהליך זה נוגע לא רק לסיוע לילדים עצמם, אלא גם להגדלת הגיוון והפלורליזם:

דרך ארוכה עבר ההסדר הנוהג במשרד החינוך באשר להסעות תלמידים עם צרכים מיוחדים מביתם למוסד החינוכי בו הם לומדים, מאז הגשת העתירה ועד עתה.
הסדר זה עתיד לעבור עוד כברת דרך נוספת עד להסדרת הסוגיה באופן מיטבי, באופן שיבטא את מחויבותנו כחברה מתוקנת, הדוגלת בערכים של שוויון ולא פחות מכך של ערבות הדדית. בענייננו, משמעות הדבר היא להנגיש הלכה למעשה את הזכות לחינוך לכל התלמידים במדינת ישראל, ובכלל זה תלמידים עם מוגבלויות.
(עע"ם 8956/23 פלוני נ' מדינת ישראל (28.7.2025))

לבסוף, מן הראוי להדגיש את עמידתו על החשיבות הגלומה בתרגום מלא של בחינות בגרות לשפה הערבית, כדי לאפשר לתלמידים ערבים לקבל הזדמנות שווה בבואם להיבחן בבחינות אלו (בג"ץ 4069/19 סאלח נ' מנכ"ל משרד החינוך (18.6.2019)). במקרה אחר אף הציע כי חלק מדיוני ועדות התכנון ובנייה שעתידות להשפיע על אזור ובו קהילה ערבית גדולה, יתנהלו בערבית, וזאת – כדי לשתף את כל רובדי האוכלוסייה בתהליך קבלת ההחלטות אשר נוגעות לתחום מגוריהם (עע"ם 694/18 אוסאמה נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה, משרד הפנים (2.6.2019))

משקל רב לעמדות גורמי הביטחון

סוגיה זו ניתן להמחיש ראשית בכך שסבר כי יש לאפשר הריסת בתי מחבלים כאמצעי הרתעתי, כאשר עמדת גורמי הביטחון מצביעה על יעילות הצעד והצורך במימושו (בג"ץ 4088/22 אלרפאעי נ' המפקד הצבאי לאזור הגדה המערבית (7.7.2022)).

כמו כן, במהלך מלחמת "חרבות ברזל" דרשו הוריהם של לוחמים שצה״ל יקבע הוראות לתקופות שהותם של חייליו בלחימה עצימה בשטח אויב. השופט אלרון דחה את עתירתם תוך שציין כי:

"לא נוכל להיכנס לנעלי מפקדי הצבא; ולא נוכל להחליף את מפקדי הפלוגות, הגדודים והחטיבות, בהחלטות השוטפות אשר הם נדרשים לקבל. לא נוכל – ואף לא ננסה" (בג"ץ 6037/24 סיידוף נ' הפרקליטה הצבאית הראשית (30.9.2024)).

בדרך זו הדגיש כי שיקולים ביטחוניים מובהקים נתונים לשיקול דעת של גורמי ביטחון (בעניין זה – מפקדי צה"ל) ולא לשיקול דעתו של בית המשפט.

במקרה אחר הוגשה בקשה לחשוף פרטים בעניינה של פרשה ביטחונית בימיה הראשונים של מלחמת ״חרבות ברזל״. השופט אלרון דחה את הבקשה, בהתחשב במשקל הגבוה שיש להעניק לעמדה המקצועית של גורמי הביטחון:

אם ככלל יש להעניק משקל נכבד ביותר לשיקול ביטחון המדינה, הרי שבעת מלחמה משקלו של שיקול זה גובר עוד יותר. החומר החסוי שהוצג לפניי כמו גם הפרטים שבאו מפי גורמי המקצוע בגופי הביטחון מלמדים כי צמצום צו איסור הפרסום, כפי שהתבקש, עלול לגרום לפגיעה ממשית בביטחון המדינה. לא זו השעה ללקיחת סיכונים מיותרים; הפעם הזו, בעת הזו, ידו של עיקרון פומביות הדיון על התחתונה.
(ע"פ 1350/24 כהן נ' מדינת ישראל (14.3.2024))

עמדתו כי יש ליתן משקל מוגבר לשיקולים ביטחוניים בסוגיות אלו מצאה את מקומה גם במסגרת הליכים פליליים. כך, לדוגמא, בהתחשב בדברי גורמי המקצוע שהוצגו בדיון לפניו, קיבל בקשת רשות ערר מטעם המדינה והאריך את המעצר של שני חשודים בשעות אחדות ועד להגשת כתב אישום בעניינם (ברע"פ 38331-11-24 מדינת ישראל נ' פלוני (17.11.2024)). כמו כן, בתיק שעסק בהפעלת סוכנים מטעם איראן בשטח ישראל באמצעות הרשתות החברתיות, הכיר באפשרות, בתנאים מסוימים, להסתמך על חוות דעת מודיעינית מטעם מומחה שב״כ לצורך הוכחת דפוסי התנהגות של שירותי ביון עוינים. אפשרות זו קיימת גם כאשר קשה לזהות במדויק את הגורם המפעיל – בעיקר אם הוא מסתתר מאחורי מעטה אנונימיות ברשתות החברתיות (ע"פ 3766/24 מדינת ישראל נ' פלונית (26.3.2025)).

החמרה לגבי מעשים נגד ביטחון המדינה

מלבד התחשבות מהותית בעמדתם של גורמי הביטון בסוגיות ביטחוניות, התייחס בחומרה למעשים שפגעו בביטחון המדינה. כך, בהקשר הפלילי הוא העניק פרשנות מרחיבה לעבירת סיוע לאויב במלחמה, והדגיש כי:

"הרשעה בעבירות הנוגעות לסיוע לאויב במלחמה, בין בדרך של ביצוע מושלם של העבירה, ובין בקשירת קשר או בניסיון, מחייבת הטלת עונשים כבדים וממשיים על מבצעי העבירה" (ע"פ 5536/18 אלבייאע נ' מדינת ישראל (13.6.2019)).

דברים דומים קבע ביחס לאזרחי ישראל, אשר הופעלו על ידי סוכנים איראנים באמצעות המרשתת בעת מלחמת "חרבות ברזל":

בכל דור ודור, אויבי מדינת ישראל מבקשים וחורשים רעתה ללא לאות – הן במערכה צבאית כאירועי השבעה באוקטובר, הן במערכה חשאית, בתחבולה, הטעייה ועורמה כפי שנלמד מעובדות הערעור שבפנינו
בשנים האחרונות, דרכם של הגורמים העוינים אל אזרחי ישראל – נגישה מאי-פעם באמצעות המרחב הדיגיטלי. כך, כמעט באופן ישיר, אויבי ישראל מניחים ידם על אזרחים מן השורה באמצעות המרחב הרשתי (אינטרנטי), מטפחים אותם כמקור מידע מהימן על הנעשה בישראל, ואף מפעילים אותם למען הגשמת מטרותיהם הנלוזות לפגיעה בביטחון המדינה.
פעמים רבות, האזרחים המופעלים אינם "סוכני ביון", כהגדרתם מימים ימימה, אשר המירו נאמנותם, אלא דווקא "אנשים מן היישוב", אשר היוו טרף קל ונפלו ברשתם, תרתי משמע, של אותם גורמים עוינים. אזרחים אלו נזקקו לסיוע כלכלי, התפתו להשגת רווח קל או שביקשו להיתרם אף הם מהקשר עם סוכני האויב, מסיבותיהם, כבעניינה של המשיבה דנן. גם אם לא יעלה על הדעת כי חפצו בכך בתחילת הקשר, אזרחים אלו מוצאים עצמם במהרה מעבירים לאויב ביודעין מידע שבכוחו לגרום לנזק מוחשי לביטחון מדינת ישראל ותושביה. כך אנו נוכחים לדעת לאחרונה, חדשות לבקרים, על חשיפות נוספות של מי שבנסיבות שכאלה ואחרות נמצאו משרתים גורמים עוינים למדינת ישראל.
עת צרה היא לישראל, ועלינו לעמוד בפרץ ולהתריע כי מי שבחר להעביר מידע לאויב או למי שהוא סבר שהוא אויב – יורשע וייענש בחומרה, גם אילו הדבר לא נעשה על מנת לפגוע בביטחון המדינה.
(ע"פ 3766/24 מדינת ישראל נ' פלונית (26.3.2025))

לצד התייחסות מחמירה לכך במסגרת ההליך הפלילי, ביטא עמדה עקרונית זו גם בסוגיות אחרות, בהן נכלל המקרה שבו נידונה פסילתו של ח"כ היבא יזבק מהתמודדות בבחירות לכנסת ה-23. בפסק דינו עמד על חשיבות הזכות לבחור ולהיבחר. לצד זאת, עמד על המגבלות המצומצמות שחלות על מימושה, בכלל זאת תמיכה במאבק מזוין של מדינת אויב או ארגון טרור במדינת ישראל. לאחר שסקר בדקדקנות את עמדותיה של ח"כ יזבק, כפי שהתבטאו בין היתר, בפרסומיה ברשתות החברתיות בהם ניתן לראות תמיכה במחבלים המזוהים עם ארגוני טרור – קבע כי במקרה זה הצטברו די ראיות לפסילתה מהתמודדות בבחירות:

מהמקובץ עולה שח"כ יזבק תמכה בפרסומיה במאבקם המזוין של ארגוני טרור נגד מדינת ישראל בכמה הזדמנויות שונות. היא עשתה זאת כאשר שיבחה את דמותו של סמיר קונטאר לאחר מותו בעודו משתתף באופן משמעותי במאבק המזוין של ארגון חזבאללה נגד ישראל; וחזרה על כך, לכל הפחות במשתמע, בתמיכה במאבקו המזוין של ארגון חזבאללה נגד ישראל במסגרת ריאיון שהתקיים בחודש ספטמבר האחרון. אף תמיכתה של ח"כ יזבק בדלאל מוגרבי מעוררת כאמור קושי רב, ויש שיראו בה בפני עצמה עילה לפסילת מועמדותה בבחירות לכנסת ה-23.
(א"ב 852/20 כץ נ' יזבק (9.2.2020))

התחשבות בנסיבות הפעולה של כוחות הביטחון

כאמור, עמדה עקרונית נוספת בה נקט באשר לסוגיות ביטחוניות עניינה בהתחשבות בנסיבות פעולותיהם של כוחות הביטחון. במסגרת זו, סבר במקרה שהגיע לפתחו, עת שהיה בדעת מיעוט, כי אין להחמיר בעונשו של חייל שהורשע בפציעה בנסיבות מחמירות וגרם מוות ברשלנות. כך כתב:

עלינו לנהוג בזהירות יתירה שעה שאנו בוחנים את פעולותיהם של אנשי כוחות הביטחון סביב פעילות מבצעית או במצבי לחימה. בחינה זו אינה יכולה להיות "סטרילית", בתנאי מעבדה, תוך הפעלת חכמה שלאחר מעשה, אלא עליה לקחת בחשבון את נסיבות האירוע, תנאי השטח ותחושות הנפשות הפועלות בזמן אמת.
(ע"פ 4497/18 מדינת ישראל נ' דרי (19.8.2018))

במקרה אחר, חייל בעט במי שנחשד, שלא בצדק, כמחבל שזה עתה ביצע פיגוע. בגין כך, הוא נאשם בעבירת חבלה בכוונה מחמירה, אך זוכה בבית המשפט המחוזי. השופט אלרון דחה את ערעור המדינה שהוגש נגד זיכויו, תוך שקבע:

פירוט תמציתי זה של ציר הזמן בו התרחשו האירועים מדגים לשיטתי את ייחודו של האירוע – המעשים אירעו תוך כדי הפיגוע שאותו ביצע המחבל האמיתי, תחת אש, בין ירי אחד לשני, ובעוד המחבל טרם "נוטרל". לכך יש להקנות משמעות רבה ביותר. בחינה מדוקדקת שנעשית בדיעבד של אירועים מסוג זה, בבחינת חכמה לאחר מעשה, היא בעייתית. אותם פרקי זמן קצרים שאנו נדרשים לבחון כעת ב"זכוכית מגדלת" ומשלל זוויות מבט, נעשו בעיצומו של פיגוע טרור רצחני. כאשר הלב פועם בעוצמה, הפחד נוכח והמחשבה אינה בהירה כפי שהיא ברגעי שגרה. משמעות הדברים אינה כי באירועים מסוג זה קו הגבול שבין המותר והאסור, מתאייד. רחוק מכך. משמעות הדברים היא שעלינו לנהוג בזהירות רבה, עת שאנו נדרשים כעת, שנים לאחר המעשים, לבחון את פעולותיהם של המעורבים באירוע שכזה.
(ע"פ 6168/20 מדינת ישראל נ' שמבה (9.6.2022))

נוסף על כך, קבע שאין להתערב בהחלטת היועץ המשפטי לממשלה שלא להעמיד לדין פלילי חוקרי שב"כ על הפעלת אמצעים מיוחדים במהלך חקירה של פלסטיני. במסגרת פסק הדין, נקבע כי תיאוריו של המתלונן את האמצעים שהופעלו נגדו, לא הוכחו. לצד זאת, "האמצעים המיוחדים", שהשב"כ הודה בנקיטתם, נדרשו כדי לסכל מיידית "סכנה מוחשית של פגיעה בחיי אדם". על כן השימוש של חוקריו באמצעים אלה חוסה תחת סייג הצורך, אשר שולל מהם אחריות פלילית. כמו כן, נדחתה בפסק הדין העתירה לביטול הנחיות השב"כ המאפשרות לחוקרים להתייעץ עם דרגים בכירים מהם באשר להפעלת "אמצעים מיוחדים" במהלך החקירות (בג"ץ 9018/17 טביש נ' היועץ המשפטי לממשלה (26.11.2018) (עתירה לדיון נוסף נדחתה בדנג"ץ 9105/18 טביש נ' היועץ המשפטי לממשלה (25.2.2019))).

בחינת סוגיות ביטחון במבט רחב

עקרון אחרון עליו נרחיב במסגרת זו עניינו בעמדתו כי יש לבחון סוגיות ביטחוניות במבט רחב ממעל. כך ניתן לראות למשל בפסיקותיו ביחס לסוגיות בפרשנות חוק המאבק בטרור, התשע״ו–2016. במקרה אחד, נידונה במוקד הוראה בחוק המסמיכה את שר הביטחון לתפוס זמנית רכוש ששימש אמצעי להסתיר רכוש של ארגון טרור. במקרה זה, סבר שאותה "הסתרה" פירושה יצירת מצב שיש בו כדי להקשות על גורמי הבידוק לגלות את הרכוש האסור. לפיכך, קבע כי גם רכוש באמצעותו התבצעה הסתרה, יוגדר כרכוש אשר שימש כאמצעי לכך (עע"ם 998/18 שר הביטחון נ' דיסקל 1971 בע"מ (29.1.2019)).

במקרה אחר, נידונה הוראה אחת מבין הוראות שונות בפרק ג׳ לחוק המאבק בטרור, לפיהן עבירה שנעשתה ממניע של טרור, העונש המרבי עליה יהיה חמור מהעונש הרגיל לאותה עבירה. במקרה זה, השופט אלרון קבע כי על מניע "טרור" יש ללמוד מבחינת כל הראיות בתיק, מבלי ״לעצום עיניים״ מפניהן:

״השקפה על כל ראיה וראיה בנפרד ובמנותק מהקשרה הכולל – לא תחשוף בפני השופט את המציאות כהווייתה. שזירתן זו בזו, בזהירות ובקפידה, היא בלבד זו שמגלה תמונה ראייתית שלמה – בין אם כזו המצביעה לעבר זיכוי ובין אם כזו המוליכה להרשעה״ (ע"פ 3084/24 אבו גודה נ' מדינת ישראל (2.3.2025)).

במקרה אחד, בית המשפט העליון קבע בעבר שאם פושט רגל מקבל פיצוי בגין אובדן כושר השתכרות במסגרת תביעה בגין נזקי גוף, הפיצוי יישאר כולו בידיו ולא יעבור לנושים (ע"א 38/68 הנאמן בפשיטת-רגל של ידידיה נ' ידידיה, פ"ד כב(2) 141 (1968)). בחלוף יובל שנים מאז ניתן פסק הדין בעניין ידידיה, ישב השופט אלרון בהרכב שופטים בבית המשפט העליון, אשר ביטל הלכה זו. דעת הרוב – הן בדיון הראשון, הן בדיון הנוסף – ביטלה את הלכת ידידיה בכללותה. כלומר, קבעה כי יש להעביר את כל הפיצוי מפושט הרגל שנפצע – אל עבר נושיו.

השופט אלרון, בדעת מיעוט, סבר כי יש לשנות את ההלכה באופן חלקי, באופן הבא: לנושים תהיה זכות לקבל חלק מפירות תביעתו של פושט הרגל, אך לא יתאפשר לנאמן לנהל את התביעה בשם פושט הרגל, זאת מחשש לפגיעה בזכויותיו לפרטיות ולאוטונומיה (ע"א 10217/16 ב.ת.ב – בניני תעשיה באר-שבע בע"מ נ' ג'ינר (17.1.2019); דנ"א 1996/19 קוגן נ' ב.ת.ב – בנייני תעשיה באר-שבע בע"מ (6.1.2021)).

במקרה אחר, נידון הסדר לפיו אזרחי ישראל יוצאי גרמניה היו רשאים לקבל פנסיה מגרמניה המערבית. חברה פרטית, הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי, הציעה לסייע להם לקבל את התשלום. לימים התברר שמקים הארגון שלשל לכיסו כספים. בגין פועלו זה, שלוש מבוטחות תבעו את הארגון ואת מקימו, כשטענת השלושה הייתה כי חלק מדמי הפנסיה נגבו מהן שלא לצורך. בפסק דינו, סבר כי יש להקל בדרישה שהוטלה על התובעות להוכיח את הנזקים שנגרמו להן (ע"א 909/16 פרי נ' חינה (27.2.2019)).

במקרה נוסף, חברות מסחריות חתמו על חוזה להקמת מיזם בנייה. הן הסכימו שאם יתגלע ביניהן סכסוך בנושא, הן יוכלו לפנות לבוררות. עוד הוסכם שלצורך זה החברה הבונה תודיע על קיום מחלוקת מייד עם היווצרה. לימים התגלעה מחלוקת בין הצדדים. החברה הבונה לא הודיעה עליו מייד, ובמקום זאת פנתה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט המחוזי קבע שהודעה מיידית היא תנאי לפנייה לבוררות, ומאחר שהתנאי לא התקיים, לא ניתן עוד לקיים בוררות בעניין. מלבד זאת, נקבע כי מאחר שהצדדים הסכימו ליישב את הסכסוכים ביניהם בהליך של בוררות, הם אינם יכולים גם להגיש תובענה לבית המשפט – ולכן התובענה נמחקה על הסף. בערעור שהוגש על פסק הדין על ידי החברה הבונה, קבע השופט אלרון כי יש לאפשר לצדדים לברר את מחלוקתם בבית משפט, שכן הסכם הבוררות אינו יכול לשלול לחלוטין את זכות הגישה לערכאות שנתונה לחברה הבונה:

כידוע, זכות הגישה לערכאות היא זכות בסיסית ויסודית בשיטת המשפט הישראלית. תכליתה לאפשר לאדם הסבור כי נפגעו זכויותיו המהותיות לפנות לערכאה שיפוטית על מנת שיהיה לו את יומו בבית המשפט ויזכה בסעד הולם. זאת, שכן בהיעדר גישה לערכאות, לא ניתן לאכוף זכויות אלו, וממילא משמעותן המעשית מוגבלת. על כן, יש אשר אף ייחסו לזכות הגישה לערכאות מעמד מעין חוקתי.
(ע"א 1985/19 סהר אורתם הנדסה בע"מ נ' פרויקט אורנים בע"מ (6.1.2021))

במסגרת זו ניתן לראות גם את המקרה שבגדרו המדינה הפקיעה קרקע מסוימת. כאשר בשטח השתמשו חברות, במעמד של בנות רשות במקרקעין (כלומר לפי רישיון מהמדינה). בשלב מסוים, המדינה הודיעה להן שעליהן להתפנות מהמקרקעין. בין הצדדים התנהל משא ומתן בעניין, ביחס אליו נחלקו הצדדים בשאלה – האם החברות חייבות לשלם למדינה דמי שימוש בקרקע בעד תקופת המשא ומתן. על שאלה זו השיב השופט אלרון, אשר היה בדעת מיעוט, כי החברות פטורות מתשלום דמי שימוש בתקופת הזמן האמורה. וזאת, מאחר שהתנהלות המדינה יצרה חוסר בהירות בנוגע לחוקיות ההחזקה במקרקעין, ובכך היא הפרה את חובת ההגינות המוגברת שחלה עליה (ע"א 8761/17 מדינת ישראל נ' מפעלי תחנות בע"מ (11.12.2019)).

זאת ועוד: בשנת 1967 המדינה חתמה על חוזה עם חברה פרטית, לפיו החברה תקים מערכת להובלת גז טבעי באזור הדרום. השתיים הסכימו שרשת הגז החיצונית תישאר בבעלות החברה (הזכויות בעניין עברו לחברת "גזטיב"). לימים חוקק חוק משק הגז הטבעי, התשס"ב–2002. חוק זה מאפשר למדינה להעביר לבעלותה מתקני גז של עוסקים שרישיונם בוטל או פג. בענייננו, לאחר שפקע הרישיון של גזטיב, טענה החברה כי החוק אינו חל בעניינה. השופט אלרון דחה את טענתה, על בסיס לשונו המפורשת של החוק, אשר מדברת בעד עצמה. עם זאת, קבע כי פרשנות זו של הוראת החוק אינה שוללת את האפשרות שגזטיב זכאית לפיצוי בגין התנהלות המדינה במישור דיני החוזים:

המדינה אינה רשאית לעשות שימוש בכוחה השלטוני על מנת לחמוק מהתחייבויותיה החוזיות. על כן, במקרים שבהם המדינה מבקשת להשתחרר מחוזה שכרתה, תוך עיגון הפרת החוזה בחוק, עליה לפצות את הצד עימו כרתה את החוזה בגין הפרתו. זאת, בדומה ל"הלכת ההשתחררות", אשר אומנם מאפשרת למדינה כאמור להשתחרר מחוזה מנהלי בנסיבות חריגות – אך תוך הענקת פיצוי לצד עימו התקשר בחוזה.
(ע"א 7951/19 גזטיב – החברה להפצת גז טבעי נ' מדינת ישראל (29.4.2021))

לבסוף, קבע במקרה אחר, כי הרצאה נחשבת ליצירה מוגנת בזכות יוצרים. כך שהעתקתה עשויה להיחשב להפרת זכויות יוצרים (ע"א 8742/15 אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ נ' רון (שטיבלמן) (3.12.2017)).

השנייה, תחיקת הביטחון באזור יהודה והשומרון מסמיכה את המפקד הצבאי להורות לעצור במעצר מנהלי אדם שחשוד בפגיעה בביטחון האזור. בתי המשפט הצבאיים באזור מקיימים פיקוח עיתי על המעצר המנהלי: תחילה בערכאה ראשונה ואחר כך בהליך ערעור לבית המשפט הצבאי לערעורים. על ההחלטה של בית המשפט הצבאי לערעורים אפשר לעתור לבית המשפט העליון. בשנים האחרונות מוגשות מאות עתירות על החלטות כאלו. השופט אלרון הציע לקבוע בחקיקה ראשית כי בעתירה כזו ידון שופט אחד, ולא הרכב של שלושה שופטים. ההצעה מבקשת להשוות את המצב לדיון בערעור על מעצר מנהלי לפי החוק במדינת ישראל: הביקורת העיתית שם נשמעת לפני נשיא של בית המשפט המחוזי (בדן יחיד), ועל החלטתו אפשר לערער לשופט (דן יחיד) של בית המשפט העליון. לצד זאת, ניתן לקבוע ששופט שדן בעתירה על מעצר מנהלי באזור יעביר את הדיון להרכב במקרים נדירים שבהם עולה שאלה רוחבית או שקיימת מורכבות מיוחדת. לחלופין, ניתן לקבוע שהסמכות לדון בעתירות נגד מעצרים מנהליים לפי תחיקת הביטחון תהא נתונה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. אלרון הציע כי עתירות אלו תתבררנה לפני נשיא של בית משפט מחוזי בדן יחיד, ועל החלטתו יהיה אפשר לערער לשופט דן יחיד של בית המשפט העליון. השופט אלרון הסביר כי הצעות אלו לא תגרענה מאומה מטיב הביקורת השיפוטית על צווי המעצר המנהליים, אלא יגבירו את יעילותה (בג"ץ 2926/24 האשם נ' שופט צבאי משפטאי (6.5.2024)).

נוסף על כך, בעת שכיהן השופט אלרון בכהונת נשיא בית המשפט המחוזי בחיפה, הציע כמה הצעות לשינויי חקיקה ביחס לסמכויות השיפוט בבית המשפט המחוזי. חלק מההצעות ביקשו להעביר נושאים שונים מטיפול בית המשפט המחוזי לבית משפט השלום:

א. רשויות המס (מס הכנסה, מע"מ ועוד) קובעות את סכום המס שיש לשלם. על החלטותיהן אפשר לערער לבית המשפט המחוזי. הוצע שהערעורים יוגשו לבתי משפט השלום, מלבד נושאים מיוחדים שייקבעו בחוק.

ב. לפי חוק הסיוע המשפטי, התשל"ב–1972, לשכות הסיוע המשפטי מעניקות שירות משפטי בחינם למי שאינו מסוגל לממנו או למי שמעורב בעניינים מסוימים. אם הלשכה מסרבת לייצג אדם, הוא רשאי לערער על החלטתה לבית המשפט המחוזי בהרכב של דן יחיד. במסגרת זו הוצע שהערעור יוגש לבית משפט השלום.

ג. רשות הרישוי מחליטה החלטות שונות בנוגע לרישיון נהיגה – לסרב לתת אותו, לשלול אותו וכדומה. על החלטתה אפשר לעתור לבית המשפט לעניינים מנהליים בבית המשפט המחוזי. הוצע שהליכי ההשגה יוגשו לבית המשפט לתעבורה, שהוא מחלקה בבית משפט השלום.

הצעות אחרות ביקשו לקבוע שערעורים שונים שנדונים היום בבית המשפט המחוזי בהרכב של שלושה שופטים, יידונו לפני דן יחיד – באופן שיקל על העומס בבית המשפט:

א. תביעות נזיקין על נזקי גוף, בין לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] ובין לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל״ה–1975, שמבוקש בהן פיצוי עד סכום מסוים – נידונות בבית משפט השלום. ערעור על פסק הדין בתביעות אלו נשמע בבית המשפט המחוזי בהרכב של שלושה שופטים. ביחס לכך הוצע כי שופט אחד, ולא הרכב של שלושה שופטים, ידון בערעורים אלו, ובלבד שהמחלוקת בהם מצומצמת יחסית, כאשר היא מתמקדת בגובה הפיצוי, וכל הצדדים מסכימים שהנכות הרפואית בגין העוולה אינה עולה על 10%.

ב. בתי המשפט לענייני משפחה, דנים בין השאר, בתביעות שעניינן במזונות והסדרי ראייה בין הורה לילדו. בדין החל בעניין זה, ערעורים על פסקי הדין בסוגיות אלו נשמעים בבית המשפט המחוזי, בהרכב של שלושה שופטים. לשם ייעול ההליך, הוצע כי ערעורים אלו יידונו בפני שופט אחד.

ג. על החלטות רשות המיסים בעניין מיסוי מקרקעין ("מס שבח") ניתן במסגרת הדין לערור לוועדת ערר. בראש הוועדה יושב שופט של בית המשפט המחוזי, ולצידו שני נציגי ציבור. ברוח הצעת חוק שעברה בקריאה ראשונה בכנסת, הוצע שבערעורים אלו ידון שופט בדן יחיד, בדומה לערעורים על החלטות רשות המיסים בענייני מיסוי אחרים.

הצעה נוספת התייחסה לבית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית דין לענייני מים, אשר הוקם מכוח צו המים (הקמת בית דין לעניני מים), התש״ך-1959–. בעניין זה, השופט אלרון הציע שכל בית משפט מחוזי בישראל יוכל לשמש בית דין לענייני מים, בהתאם לתחום שיפוטו.

• פטר גפן הורשע ברצח קרובת משפחתו במהלך שוד אלים בביתה. הכרעת הדין התבססה בין היתר על ממצאי די-אן-איי שנמצאו תחת ציפורני המנוחה, שנאבקה בנאשם בטרם הכריע אותה למוות.
• יורי סוליימנוב הורשע ברצח ביריות אקדח של שומר לילה במפעל באזור התעשייה בקיסריה. הכרעת הדין התבססה בין היתר על די-אן-איי שנמצא על בדלי סיגריות שנמצאו בזירת הרצח.
• זיכויו מחמת הספק של נאשם שנחשד ברצח מורה של אחותו שביצע בה מעשים מגונים. בהכרעת הדין נמתחה ביקורת על מחדלי המשטרה בתיק, בהם העדר תיעוד מלא לעדות מדובב, והצבת שוטר שאינו דובר ערבית להאזין לשיחה בערבית בין הנאשם למדובב.
• אלרון ישב בראש הרכב השופטים שדן בתיק השוטרים הנוקמים מנהריה – שוטרים שהניחו מטעני נפץ בבית של עבריין וברכבו בתגובה לפעולות נגד שוטרים ובני משפחותיהם.
• דן בתיקים ביטחוניים, בהם ענייניהם של אמיר מח'ול, איש ציבור שהעביר מידע לארגון חיזבאללה, ושל אליאס ג'ריס, ראש מועצה מקומית לשעבר שמסר מידע לאיראן.
• עבירות שוחד והלבנת הון חמורות ורחבות היקף של מי ששימש בתפקיד בכיר בחברת החשמל.

5. יו"ר צוות "יישום יעדים ומדידה" במסגרת התוכנית האסטרטגית של הנהלת בתי המשפט (אוקטובר 2014).
6. חבר "ועדת האינטגרציה" של הוועדות השונות של התוכנית האסטרטגית בראשות מנהל בתי המשפט (נובמבר 2014).
7. יו"ר צוות ההיגוי לכנס השופטים של שופטי ישראל (ירושלים, אוגוסט 2015) וממונה על השתלמות נשיאים וסגני נשיאים, תוכנית ההשתלמות והנחייתה, יוני 2016).
8. יו"ר ועדת האיתור לכהונת נשיא בית המשפט המחוזי בבאר שבע (ספטמבר 2023).
9. חבר בוועדות האיתור לכהונת נשיאי בתי המשפט מחוזי מרכז ומחוזי ירושלים.
10. יו"ר ועדות האיתור לכהונת נשיאי בית משפט השלום במחוז דרום ובמחוז מרכז.
11. חבר פנ"ה – פורום נשיאת בית המשפט העליון, השופטת מרים נאור (אוקטובר 2016 עד אוקטובר 2017).
12. ראש צוות הבדיקה לבחינת ההיבטים המערכתיים של ממשק העבודה בין השופטים הדנים בבקשות לפני הגשת כתב אישום לבין גורמי התביעה (מרץ–אפריל 2018). בהתאם להמלצותיו של צוות הבדיקה, אשר הוגשו ב-15 באפריל 2018, פורסמו נוהלי עבודה לשופטים בכל הערכאות בישראל.