יוסף אלרון, שופט בית המשפט העליון (בדימוס)Justice (Ret.) Yosef Elron, Israel Supreme Court

במשך יותר משמונה שנים, עד שהתמנה לשופט בית משפט השלום, שימש אלרון סנגור פלילי. הוא רכש ניסיון רב בליטיגציה בתחום זה. כך נחשף לעבודת בתי המשפט ולמערכת היחסים שבין סנגוריה, תביעה ושיפוט. ניסיונו בעריכת דין תרם לגיבוש תפיסת עולמו המשפטית המעשית, שמשלבת הקפדה על כללי הדין לצד הבנה עמוקה של ההשלכות האנושיות והחברתיות של ההליך המשפטי.

בבית משפט השלום דן השופט אלרון בתיקי תביעות קטנות, בתיקים פליליים ובתיקים אזרחיים. בפרק זמן זה התחדדו תפיסתו השיפוטית ויכולתו לנהל הליכים ביעילות, תוך הקפדה על זכויות בעלי הדין ושמירה על איזון בין צורכי המערכת לעשיית צדק פרטנית.

לחיצת יד לנשיא שמגר בטקס ההשבעה לשופט בית משפט השלום

ראיות עיקריות היו חוות דעתו של הפתולוג, ד"ר חן קוגל (לימים מנהל המכון הפתולוגי באבו כביר וחתן פרס ישראל), ועדותו לעניין מועד החבלה, מיקומה וצורתו האפשרית של הכלי הרפואי שכתוצאה ממנו נגרמה החבלה. נוסף על כך, רופאת הילדים, ד"ר גבשטיין, והאחות האחראית בחדר המיון, גב' אברג'יל, העידו שהילדה נקלטה בחדר המיון ללא חבלה כלשהי.

על בסיס אותן ראיות לכאורה, הורה השופט אלרון להגיש צו אישום – כלומר הורה לפרקליטות להגיש כתב אישום – נגד הרופאים בגין גרימת מוות ברשלנות (חס"ם 18/99, החלטה מיום 14.9.1999 וכן החלטות משלימות מ- 31.10.2001 ומ- 7.7.2003).הדיונים בתיק נדחו במשך שנים אחדות בלי שהתקיימה אף לא ישיבת הוכחות אחת. העדים אשר העידו בהליך לחקירת סיבות המוות לא נקראו להעיד בבית המשפט. או אז הפרקליטות, שהתנגדה מלכתחילה למתן צו האישום, ובא כוח הנאשמים (הרופאים) ביקשו מהשופטת לקבוע ש"אין להשיב לאשמה". כלומר, לקבוע שאין די בראיות התביעה כדי להרשיע את הנאשמים – בלי שנשמעו עדים כלל. ואכן, בית משפט השלום בנצרת (סגנית הנשיא ל' יונג-גפר) זיכה את הרופאים (ת"פ (נצרת) 2979-07 מדינת ישראל נ' שושני ואח' (2.2.2011)).

ברבות השנים, בהגישו מענה להסתייגויות למועמדותו לכהונת נשיא בית המשפט העליון, ציין השופט אלרון:

אז כהיום, אני משוכנע שבדין ניתן צו האישום בעניינם של שני הרופאים שניתחו את המנוחה, אשר רק לחלק הראייתי הלכאורי התייחסתי לעיל, וניתן להוסיף ראיות לכאוריות נוספות והמפורטות כאמור על ידי בהחלטותיי, שניתנו במהלך חקירת סיבת המוות אותה ניהלתי.

בהקשר זה יש לציין את האמור במכתב שנשיא בית משפט השלום בחיפה, אורי קיטאי, שלח לאלרון לאחר סיום החקירה (מכתב מיום 28.9.1999):

הנדון חס"מ – בית חולים רמב"ם.
מלוא הערכתי לדיון שניהלת בתיק הנ"ל, כאשר טיפלת בתיק הרגיש בצורה נבונה, יעילה ומהירה – יחד עם זאת, ביצעת עבודה יסודית ביותר. האמור לעיל הוא למרות הלחצים הסמויים והגלויים בהם עמדת באומץ ובכבוד. עלה והצלח.

ראו גם את מכתב קודמו של קיטאי, הנשיא רם סביר, מיום 24.3.2002. דברים ברוח דומה עולים מהודעת דואר אלקטרוני שד"ר קוגל שלח לשופט אלרון. ההודעה מדברת בעד עצמה על הזיכוי בלי שנתבקשה עדותו של ד"ר קוגל (הודעת מייל מיום 7.2.2011):

קראתי את הכרעת הדין של בית משפט השלום בנצרת ששלחת אליי קודם לכן, ומאז איני יודע את נפשי.
הדברים כה חמורים, שלא הצלחתי להתרכז ולכתוב תגובה הולמת מייד לאחר הקריאה. גם עכשיו תגובתי פחות שכלתנית ממה שרציתי ומה שראוי שתהיה, אך אינני יודע מתי ארגע, ואוכל להגיב באיפוק, אם בכלל.

ב-2012 התמנה השופט אלרון לסגן נשיאת בית המשפט המחוזי, וב-2013 – לנשיא בית המשפט. סמוך לאחר שנכנס לתפקיד הנשיא, פרס את משנתו בנושא בטקס פתיחת שנת המשפט בלשכת עורכי הדין המחוזית:

עם כניסתי לתפקיד זה, הצהרתי כי אני רואה את עצמי, בראש ובראשונה, כמשרת ציבור.
אני יודע כי תפיסה זו, שונה מהתפיסה בדבר היות השופט "מורם מעם". לליבי ולהשקפת עולמי קרובה יותר האמירה כי "השופט יושב בתוך עמו".
רבות נאמר ונכתב על ייחודו של מקצוע השפיטה ועל הקושי הרב שבפניו ניצב השופט במהלך עבודתו. מילים רבות נאמרו גם על כך שהציבור מצפה מבית המשפט לרמה גבוהה של עשיית משפט תוך שמירה על ערכים ונורמות של בית משפט במדינה יהודית ודמוקרטית.
בנוסף על המטלות הרבות המוטלת עליי כנשיא, אני מוטרד מאוד מן הפרסומים והמחקרים על כרסום באמון הציבור במערכת המשפט בכללותה.
אמון הציבור הכרחי לתפקודה התקין של מערכת המשפט. ללא אמון הציבור לא יוכלו השופטים לעשות את מלאכתם כהלכה. רק אם הציבור יקבל עליו את סמכותם של בתי המשפט, לא רק משום שכך מורה הדין, אלא גם מתוך הכרה כי בתי המשפט עושים את מלאכתם נאמנה ופועלים ללא לאות לעשות משפט צדק וכי צדק אכן נעשה, רק אז תורגש מלוא תרומתה של מערכת המשפט לחברה שבה היא חיה ופועלת.
אמון הציבור, מבחינתי, משמעו גם שהציבור רואה את בית המשפט כמערכת שנועדה לשרת אותו בצורה המיטבית לעשיית המשפט.
אני רואה בבית המשפט מערכת שנועדה לשרת את הציבור ומאמין באפקטיביות של עשייה, ומנקודת מבט זו, באה פתיחת המדור לשירות לקהל בסמוך לכניסתי לתפקיד.
לא די בשיפור הממשק המנהלי שבין ציבור המתדיינים ועורכי הדין לבין בית המשפט. לא די בפעולתה של הפקידות החרוצה והיעילה העובדת בבית המשפט. גם אנו, השופטים, חותרים להשגת אותה מטרה.
דיונים יעילים והוגנים, בהם יתאפשר לכל אדם למצות את זכותו להכרעה קרובה וברורה, הם הדרך שבה יוכלו שופטים לתת שירות טוב יותר לציבור. המסר שצריך להנחותינו, הוא כי אנו בבית המשפט עבור הנזקקים לשירותיו. דומה שאיש לא יחלוק על כך שזו צריכה להיות מטרתנו.
ברור שתמיד תיטה הכף לטובת אחד מבעלי הדין. אך אני מאמין כי במקום שההכרעה בעניינו של בעל הדין תתקבל באופן מקצועי, הוגן, יעיל ומהיר, ובלשון המובנת לו, ייקל על בעל הדין לקבל עליו את הדין.

בתקופת נשיאותו בבית המשפט המחוזי הדגיש השופט אלרון את העבודה המשותפת עם גורמי חוץ שיש להם ממשקי עבודה רציפים עם בית המשפט: יושבי ראש הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פרקליטות המחוז, הסנגוריה הציבורית המחוזית ועוד. באותן שנים בית המשפט המחוזי חווה שינוי בין-דורי: 24 שופטים חדשים התמנו, חלקם לתקנים חדשים, חלקם מבתי משפט השלום במחוז חיפה, חלקם מבתי משפט השלום במחוזות אחרים, חלקם בלי ניסיון שיפוטי קודם.

עם חברי הוועדה באותה תקופה נמנו שופטי בית המשפט המחוזי – אבי אליקים ז"ל ויחיאל ליפשיץ; מטעם השירות הציבורי – עו"ד שירלי אנגלרד (פרקליטת מחוז מרכז -מנהלי), עו"ד אבי וסטרמן (מהמחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, לימים שופט בית משפט השלום בראשון לציון) ועו"ד מיכל הירשפלד (מהמחלקה האזרחית בפרקליטות, לימים שופטת בית משפט השלום בירושלים); נציגים מהמגזר הפרטי – עו"ד דורון תמיר ממשרד ארנון ועו"ד עזריאל (זילי) רוטמן ממשרד נשיץ ברנדס; ומטעם האקדמיה – פרופ' גבריאל הלוי ופרופ' רביע עאסי. עוד השתתפו בדיוני הוועדה עו"ד גלעד וקסלר (מנהל מקצועי – מערך ההתמחות) ועו"ד דנה בלום (מנהלת מערך ההתמחות וההסמכה).

הוועדה בראשות השופט אלרון אימצה שינויים משמעותיים, ולמעשה כוננה רפורמה של ממש במתכונת הבחינה. בוטל המבחן בעל פה, הוכנסה השאלה הפתוחה ("מטלת הניסוח"), והתווסף פרק שאלות בדין המהותי (ראו מכתב מהשופט אלרון לשרה שקד). המהלכים האמורים נעשו בליווי "המרכז הארצי לבחינות והערכה".

שינוי נוסף וחשוב שהונהג בתקופת כהונתו של השופט אלרון היה הרחבת מעגל כותבי השאלות, וכן הקפדה על העדר חזרתיות בשאלות עצמן, כמו גם על ניסוח מדוד ומדויק ככל הניתן (ראו מכתב מהשופט אלרון שמזמין מרצים ומרצות לכתוב שאלות ואת הנחיית השופט אלרון לכותבי השאלות). מלבד זאת יזם השופט אלרון את עריכתה של סדנת הכשרה לכתיבת שאלות לבחינת ההסמכה.

שינויים אלה אומצו, בין היתר, בתקופת כהונתם של שרת המשפטים איילת שקד, שהיא וגורמים מטעמה נטלו חלק פעיל בקידומם; ושל יו"ר לשכת עורכי הדין בישראל, עו"ד אפי נווה.
השופט אלרון הציע להקים מרכז לימודי לשם הסמכה לעריכת דין (ראו את מסמך ההצעה). ועדה בראשות נשיא בית המשפט המחוזי בדימוס דוד חשין אימצה את ההצעה. ועדה זו הוקמה ב-2019 כדי לבחון שינויים בבחינות ההסמכה, ומסקנותיה הוגשו לשר המשפטים גדעון סער.

אלרון זכה לתמיכה מגורמים שונים במערכת המשפט, ובראשם לשכת עורכי הדין, שרת המשפטים איילת שקד ושר האוצר משה כחלון, נציג הממשלה בוועדה. הם הדגישו את ניסיונו, את עצמאותו המקצועית ואת תרומתו רבת-השנים למערכת השיפוט. לאחר אישור המינוי החל השופט אלרון לכהן בבית המשפט העליון ב-30 באוקטובר 2017. לצפייה בטקס ההשבעה

במרץ 2018 ביקשה הנשיאה אסתר חיות מהשופט אלרון לעמוד בראש צוות הבדיקה הבכיר לבחינת ההיבטים המערכתיים של ממשק העבודה בין השופטים הדנים בבקשות לפני הגשת כתב אישום לגורמי התביעה. בעקבות המלצות הצוות נקבע נוהל נשיאה לעניין זה.

השופט אלרון עמד גם בראש ועדות איתור לבחירת נשיאי בתי משפט מחוזיים ובתי משפט השלום. כמו כן, שימש יושב ראש הוועדה לאישור עורכי דין שרשאים לייצג בבתי הדין הצבאיים (ועדה לאישור סנגורים).

השופט אלרון סיים את כהונתו בבית המשפט העליון ב-2025, עם הגיעו לגיל הפרישה שקבוע בחוק.

באוקטובר 2024 הגיש השופט אלרון מסמך נרחב ובו ענה בפירוט להסתייגויות שהוגשו כלפי מועמדותו (מסמך המענה להסתייגות). הוא עמד על החשיבות שבבחירת מועמד בעל "כישורים ניהוליים ומנהיגותיים, ניסיון חיים מגוון ובשלות אישית, לצד יכולותיו כשופט מקצועי". כן ציין כי, לתפיסתו, סניוריטי הוא אומנם שיקול במינויו של נשיא, אך לא שיקול בלעדי ומכריע – כפי שאינו שיקול מכריע בבריטניה ובארצות הברית. עצם הגשת המועמדות היה מהלך פורץ דרך וראשוני בהליך הבחירה לכהונת נשיא לבית המשפט העליון.

ב-26.1.2025 בחרה הוועדה לבחירת שופטים, בהעדרם של שר המשפטים לוין, השרה אורית סטרוק וח"כ יצחק קרויזר, ביצחק עמית לנשיא בית המשפט העליון.

הטקס נערך במעמד שופטי בית המשפט העליון בהווה ובעבר, שר המשפטים, היועצת המשפטית לממשלה, היועצת המשפטית לכנסת, ראש לשכת עורכי הדין ובכירי מערכת המשפט בעבר ובהווה.
במהלך הטקס הקריא השופט אלרון תמצית של פסק דינו האחרון (בג"ץ 8647/22 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד הרווחה והביטחון החברתי (18.9.2025)):

במוקד העתירה, ניצבה ועדה המכונה "ועדה לתכנון, טיפול והערכה", אשר מתכנסת, בין היתר, כאשר ניסיונות ההתערבות הראשוניים של גורמי הרווחה בעניינם של ילדים במצבי סיכון אינם צולחים. מטרת הוועדה היא גיבוש תוכנית טיפולית לילד ולמשפחה. תוכנית זו כוללת לעתים שימוש באמצעים מרחיקי לכת דוגמת השמה חוץ-ביתית של הילד, והיא הופכת לישימה בהסכמת ההורים והקטין, או, בהיעדר הסכמה, לאחר אימוץ התוכנית על ידי בית המשפט.
בהתאם למצב שחל בעת הגשת העתירה, ההנחיות המסדירות את פעילות הוועדה מנעו מההורים ייצוג על ידי עורך דין בגדרי הדיונים המתנהלים במסגרתה. מפאת חשיבות הסוגיה ניתן על ידינו צו על-תנאי, שלפיו נדרשנו להכריע אם שלילת זכות הייצוג עומדת באמות המידה שהדין דורש. לכך השבתי, יחד עם חבריי למותב השופט אלכס שטיין והשופטת גילה כנפי-שטייניץ – בשלילה מוחלטת.
העתירה פתחה עבורנו צוהר לעולמן של משפחות אשר גורלן לא שפר עליהן. משפחות שנדרשו באחת להתדיינות באשר לעתיד ילדיהן. הדיון בעתירה, חשף את מצבן הקשה של אותן משפחות שילדיהן מצויים במצבי סיכון, ועתה נדרשים גורמי הרווחה להכריע, הכרעה קשה מנשוא, אם יוצאו מחיק משפחתם.
בחוות הדעת העיקרית שנכתבה על ידי ציינתי כי שלילת זכות ההורים לייצוג נעשית בחוסר סמכות, פשוטו כמשמעו. הוראות התקנון לעבודה סוציאלית, בהיותן הנחיות מינהליות, אינן מקיימות את דרישת ההסמכה, שהיא מהדרישות היסודיות בשיטת המשפט הישראלית. הדברים מקבלים משנה תוקף בראי החשיבות האדירה שיש למתן ייצוג משפטי להורים שעניין ילדיהם נדון בוועדות – הורים שפעמים רבות נמנים על השכבות החלשות ביותר בחברה הישראלית.
התמונה העובדתית שנשקפה לעינינו מבעד לטענות הצדדים, אותה פרסתי בפסק הדין בהרחבה, גובתה בתשתית ראייתית מוצקה. ציינתי כי מדובר בתמונה מדאיגה למדי, המעלה חשש כבד לעוולות שנגרמים להורים כעניין שבשגרה – כך שהמצב הנוכחי שנהג ערב העתירה אינו יכול להיוותר על כנו.
לא אאריך בתיאור הניתוח המשפטי הנרחב שמפורט בפסק הדין. אציין בתמצית כי פסק הדין עמד על חשיבותו ומרכזיותו של עיקרון חוקיות המינהל; על יסודותיה של הזכות להליך הוגן ושל זכות הייצוג הנגזרת ממנה, אשר מעוגנת גם בסעיף 22 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961; על משמעותה של מתן הסכמה מדעת; וכן על החשיבות שבהפעלת סמכות מינהלית רק לאחר שגובשה תשתית עובדתית מספקת. בחינה נרחבת של היבטים אלו ואחרים, הוליכה למסקנה חד-משמעית כי דין העתירה להתקבל.
כפי שציינתי בפסק הדין:
"העתירה שלפנינו חשפה את מצבן של משפחות המצויות בנקודה הרגישה ביותר בחייהן. פעמים רבות, ועדות תכנון, טיפול והערכה מכריעות בפועל כיצד ייראה מהלך החיים של הקטין ושל המשפחה בכללותה – אִם הקטין יוותר בחיק משפחתו, אִם יוצא מחוץ לביתו למשפחת אומנה, ועוד כהנה וכהנה אפשרויות התערבות חודרניות יותר או פחות. מובן כי ההשלכות הן לא פחות מדרמטיות. הן נוגעות בנימיהם האינטימיים והאישיים של הקטין ושל המשפחה, באוטונומיה הבסיסית ביותר שלהם. ראוי שהחלטות כאלה תינתנה רק לאחר שטענות ההורים תישמענה מ-א' ועד ת' על ידי מי שבידו היכולת להשמיען באופן מיטבי; לא רק שכך ראוי, כך הדין מחייב".
פסק דין זה חתם עבורי עשייה שיפוטית ארוכת שנים. כאשר ניצב אנוכי כעת בסיום הישורת האחרונה של דרך ארוכה זו, אני יכול להעיד כי הסוגיות החברתיות שעוררה העתירה, נמנות על אלה שנגעו בליבי יותר מכול. השפעת המשפט על החברה, ורתימתו לשם הגנה על האוכלוסיות המוחלשות ביותר בה, היו עבורי מצפן שיפוטי כל אימת שישבתי בדין. פסקי דין דוגמת פסק דיננו בעתירה זו, מגשימים את התפקיד המרכזי שנועד לבג"ץ בחקיקת היסוד של מדינת ישראל – מתן סעד למען הצדק, ובעיקר למען הגנה על זכויות הפרט.
לבסוף, אקריא מסיומת פסק הדין:
"העשייה השיפוטית מזמנת לו לשופט מפגש עם מציאות בה מעבר לדפי כתבי הטענות, נשמעת לה זעקת עשוק; לעיתים זו זעקה של ממש, שאינה מטאפורה, זעקה שכל-כולה תקווה שלא תפגוש חלילה אוזן ערלה.
תקווה זו נשמעת מבעד לדפי העתירה שלפנינו לאורכה ולרוחבה; ולכך אשיב – יש קול, יש עונה ויש קָשֶׁב".

לאחר מכן, נשא השופט אלרון דברים אישיים על דרכו המקצועית ועל מורשתו השיפוטית.